חשבתי שזה יקרה בכותל

או בטיול נוסטלגי לרמת אשכול.

אבל זה לא קרה שם.

"גולדה" שלי שבקה חיים לפני כמה ימים בגלל איזו תקלה קטנה אז לקחתי היום (שבת) מונית וירדתי בסינמטק.

המקום ממנו נשקף הנוף הכי יפה בעולם. (ולא. זה לא לוויכוח, זוהי עובדה.)

ניגשתי לקופה לקחת את התכניה של חודש מרץ ועוד לפני שסיימתי לעיין בה חזרתי לקופה לשאול כמה עולה מנוי שנתי.

שנתיים מחיי התיכוניסטיים העברתי בסינמטק מידי יום רביעי ב"ימי הפעילות" של רנה קסין.

כל יום רביעי סרט והרצאה. דני מוג'ה, ניסים דיין, ועוד מרצים שאיני זוכרת את שמותיהם.

מתיצבים בשעה 09:00, מתפקדים אצל יהודית המורה ונרשמים, שלא נבריז (מי רוצה להבריז מסרט?)

וכך הפך הסינמטק לבית השני שלי.

שנים אח"כ בביקורי בירושלים הייתי פוקדת את הסינמטק, לוקחת תכניה של סרטים שלא אספיק לראות שם כי אחזור צפונה,

יושבת לשתות קפה עם הנוף לחומות העיר המוארות, ובצר לי חוזרת "הביתה".

בירידה לכוון שער הגיא הייתי עצובה לעזוב את העיר ומחשבת מתי תהיה הפעם הבאה.

פסטיבל הקולנוע ביולי היה החגיגה השנתית שלי.

נהדר! במחיר של 400 ומשהו שקל לשנה יש לי מה לעשות בשעות הפנאי

ולהשלים חוסר של 3 שנים שכמעט ולא הלכתי לקולנוע. אולם "זוהר" בטבעון זה חרטא שכונתי לעומת היכל הסרטים האהוב שלי.

שלא לדבר על התענוג שבאסקפיזם המחכים הנ"ל ומפגש עם עכברי סינמטקים שכמוני.

הצטלמתי לכרטיס המנוי ואפילו יצאתי בסדר, גיהצתי את כרטיס האשראי, האזנתי בנימוס להסברים של הקופאית על ההנחות שיש לסדרות ההרצאות בנושאים הקשורים לקולנוע (איך אני מחכה לשמוע שוב את מורתי ורבתי ד"ר רעיה שלימדה אותי קולנוע בתיכון ושינתה את חיי) ולאחר מכן כמעט חטפתי את הכרטיס לסרט שיתחיל בשעה 17:00. סרטו של אליה סלימאן "הזמן שנותר".

כמה סמלי. אני בת 35 ואת הזמן שנותר לי אני רוצה לעשות פה. בעיר שלי.

עכשיו הרגשתי שחזרתי הביתה.

אבל זה עוד לא קרה.

 המבנה עבר שיפוץ והקופות עברו לקומה העליונה, ההרגשה היתה שחזרתי למקום ישן אבל חדש. שזה רק "כמעט".

ירדתי לקומה התחתונה ליד אולם 3 וחיכיתי לשעה 17:00 תוך כדי שאני משלימה את קריאת התכניה של חודש מרץ.

שבוע קולנוע אירי, מחווה לבמאי זה או אחר ושפע של סרטים מעולים. איזה כיף.

ואז זה קרה:

שורה של אנשים נעמדו בכניסה לאולם והסדרנית תלשה את ספחי הביקורת של הכרטיסים.

איש אחרי רעהו, כרטיס אחרי כרטיס, בדיוק כמו לפני 15 שנה כשעשיתי מנוי כשהשתחררתי מהצבא וגרתי בירושלים.

הצליל הנעים הזה של הכרטיסים הנתלשים.

קהילת עכברי הסינמטקים הנכנסים לחשכת האולם לקבל את מנת הסרט היומית שלהם.

תלישה אחרי תלישה, אנשים נכנסים בשקט ובנימוס הירושלמי האופייני, לאולם,

השקט הזה... ורק הצליל הנעים של תלישת הכרטיסים לחוויה הנעימה שתגיע עוד מעט.

ואז זה קרה.

מבלי שהייתי מוכנה לזה.

ואפילו לא ניסיתי להסתיר.