מישהי אחרת הייתה אולי מבקשת מהמלצר להוריד את הסוכך שיהיה קצת צל, אך דבר זה אפילו לא עלה בדעתה של עוצמה. מעולם לא ביקשה עזרה מאיש. כבר מילדות שמעו הוריה את המשפט "אני יכולה לבד!", כשניסו לפתוח עבורה דלת, להושיט אליה יד כשפסעה את הצעד הראשון, לפתור עבורה בעיות כספיות, להכיר לה חתן....שוב ושוב נתקלו בקיר אטום, שאותו לא יכלו לעבור. קיר ושמו "אני יכולה לבד!".

וזאת עשתה. היא קנתה דירה בכוחות עצמה, נעה ממקום למקום במכונית חדשה מדי שנתיים –שרכשה בכספה שלה, הכירה עשרות גברים ללא עזרה, התקדמה בצעדי ענק בחברת ההיי-טק שבה החזיקה במשרת ניהול שמנה. כל מי שהכיר אותה ידע שאין טעם להציע לה עזרה, ושומר נפשו ייזהר להעלות משפט בנושא זה על דל שפתיו...כך עברו השנים עד שהגיעה לגיל 37  ללא עזרה, ולבד.

היא קמה ממקומה בהחלטיות, ובצעדים בוטחים ניגשה לסוכך הבד הצבעוני. תוך שניות מספר מצאה את הידית, וגוללה את הסוכך עד ששולחנה הוצל לחלוטין. היא שבה מרוצה למקומה, מותחת את רגליה הארוכות בנעלי העקב האדומות, ופורמת כפתור נוסף בחולצתה, חושפת עוד טפח מחזה מפואר. אדישה לחלוטין למבטים מזילי הריר של הגברים מסביבה, חוזרת להקליד במלוא המרץ את התקציב לחצי השנה הקרובה.

קול חד וזועם הזניק אותה ממקומה. "תסלחי לי, כן? את לא יכולה להוריד את הסוכך בלי לשאול אנשים אחרים כאן!". מופתעת הרימה את עיניה . לא, היא לא הורגלה להתנגדות לפעולותיה. "אתה לא רואה שיש כאן שמש מסנוורת? אני לא יכולה לעבוד ככה על המחשב!", ענתה בקרירות, עיניה האפורות כפלדה קודחות בגבר שהעז לפצות פה נגדה, קודחות דרכו כאילו היה פלסטלינה.

"תגידי, את חושבת שאת חיה על אי בודד? בוואקום? שמת לב שיש פה אנשים שבאו במיוחד לקפה הזה כדי ליהנות מהשמש שגזלת הרגע ברוב טובך מהם?". עוצמה פערה את פיה. דבר כזה עוד לא קרה לה! מי הוא חושב את עצמו, החצוף הזה? "אתה יכול לעבור שולחן!", סיננה בלא אדיבות יתרה, והמשיכה להקליד. מבחינתה העניין נסגר. אך כעבור דקה הציפה שוב שמש מסנוורת את צג הלפטופ, כאשר הסוכך נגלל למעלה בתנועה אחת חדה וזועמת.

עוצמה חשה את הזעם מחלחל לוורידיה. היא קמה ממקומה ועמדה מול הגבר בתנוחה מאיימת, כשידיה על מותניה. למרות 1.75 הסנטימטרים שלה נאלצה להרים את מבטה למעלה, כדי לפגוש את מבטו. עיניו החומות רשפו גצים זהובים של התרסה מולה ללא רתע. "הגזמת לגמרי!", הרימה את קולה לטונים של בוסית אל עובד זוטר. "כן? אז תפטרי אותי....", באה התשובה הקנטרנית. עוצמה חשה מחנק. מימיה לא פגשה גבר מעצבן ומתסכל כל כך! "תן לי את הפרטים שלך, ותקבל הזמנה למשפט!", מצאה את עצמה צווחת."על מה? עד כמה שאני יודע לא הטרדתי אותך מינית, וגם אין לי שום חשק לעשות זאת!", לא איחרה התשובה הסרקסטית לבוא.

עוצמה חשה את השמש הצורבת בעיניה, וראשה היה סחרחר. היא נזכרה שלמעשה היא עובדת שעות ללא הפסקה, ומאז ארוחת הבוקר לא בא דבר לפיה. רגליה כשלו. היא התנודדה כשיכורה, מנסה להיאחז במשהו מוצק כמו כיסא או שולחן, אך ידיה הפשוטות נתקלו רק באוויר. היא כמעט נפלה, כשחשה שהיא מורמת ונתמכת במשהו מוצק מאוד. חזהו החסון של הגבר המעצבן!

"עזוב אותי! אני יכולה לקום לבד!", ניסתה להתנגד. "בבקשה!", באה התשובה ללא שהיות, ועוצמה מצאה את עצמה נחבטת קשות ברצפה. דומה היה שנצח עבר. אך היא לא הצליחה לקום לבד. היא נשאה ראשה למעלה. מעגל של עיניים מודאגות התבונן בה, אך איש לא ניסה להרים אותה. מימיה לא חשה בודדה יותר. הדמעות פרצו ממנה ללא שליטה. היא חיפשה במבטה עד שמצאה זוג עיניים חומות. "בבקשה...", לחשה. "עזור לי לקום....".

"חשבתי שאת יכולה לבד....", קנטר אותה, כשגצים זהובים מאירים את עיניו החומות. היא יכלה לראות אותם כי הוא הרים אותה בתנופה והחזיק בה איתנות אל מול חזהו . היא חשבה על תשובה שנונה ומתוחכמת, תשובה שתכה אותו שוק על ירך. אך שום תשובה כזו לא עלתה במוחה.