אם לא היית אתה, היית תיבת תהודה של צלילים זורמים, מפלחים את אויר היקום, שובים לבבות נטולי רסן, מרגשים עד עילפון חושים. פעם כשחלמת תווים המתנגנים בך, עולים יורדים במקצב שמימי, הייתה בך הרמוניה רכה, יצירה מלודית פעמה ברגש, רטט עוצמתי זרם בכל נימיך. הרוח נשב בפעמוני הגשם, סלסול הד מרוחק נשאב עמוק. גופך ריקד במחול קסום ושפתיך זמזמו שירה.

אך אתה לא אתה, ההפך הגמור מאותם חשקים חבויים השוכנים בך, אסופים ונצורים בקפידה, אליהם בודדים העלו אור. הזמן עיצב דיוקנו בדמותך ושלח חיציו לכל עבר, חלקם לא מצא הגורל. חץ אחד נח לרגלי, תר גם טר לרחשי ליבי, מאותו הרגע לא הייתי אני.

אצבעותיך פרטו בי כבמיתרי הסיטאר, הרעידו בנהי נעימות סדוקות, דוויי ומכאוב שט כמו ברגעי שקיעה על פני מים שלווים. ציוצי ציפורים נודדות ומשק כנפיים לבנות צבעו את קו האופק במפרש נוצות, נד ימין ושמאל מנופף לשלום. רקיע האדים כחמה סמוקת לחיים המסתירה בתמימות חיוכה, אט גלש קסמו וקרן במבט עיניך.

נשימותיך באן והלכו ממך במקצב ניגון הרוח שנשב, חרישי וסוער, מתמוגג ותוסס, נע והתפתל גופך בעונג צליליו. סריגים נמתחו אלי צוואר בריח צוף משכר, אוקטאבות ליריות ניגרו כנקטר סחלבים. עוגן מלודי נתמך במיתרי הציקארי, מרקיד סחור מותניי ואגני. אינטונציה זהירה מיהרה בקלילות לדלג בין פרחי הלוטוס, לוגמת עסיס תאווה ראשוני.

אחזת בי כל העת לבל אסוב, לראות רצית בעיני אותך, לרוות אנקות סימפתטיות, לנשום לחישות מיסטיות לוטפות אונך, לגמוע יין כמיהות עידנים המציף נשכחות. מי אני כי אגזול ממך את מתת האל, הרי ציווני להזכירך היכן הנחת לאחרונה את קשת אהבתך...  

התמונה : Neha - Dhupia.jpg photographer - suvo das