אז אחרי ששמעתי מכל עבר על הסרט, אחרי שהבנתי שצריך להזמין כרטיסים מראש ואי אפשר סתם כך להכנס לקולנוע בהחלטה רגעית, אחרי שהפנמתי שלסרט צריך להצטייד בנוסף למשקפי ה-3D גם במיכל פופקורן ענק ולהצמד לכסא למשך 3 שעות, אחרי שראיתי שאני מתחילה להיות תלושה מכל ההתרחשות התרבותית מסביבי ונטולת דעה בעניינים שברומו של עולם כי גם אחרי ההתרחשויות שקרו ב "האח הגדול" לצערי הרב והעמוק לא הצלחתי להתחבר, ולא מאליטיזם תרבותי מעושה חלילה אלא מעצלות תהומית שגרמה לאצבעותי להשתתק ולא לזפזפ לצינור החמצן הלאומי, אחרי שנותרתי בודדה ומשמימה עם אהוד ברק ודירותיו, הלכתי לראות את הסרט.

מה אומר ומה אגיד? בושתי.

בעיקר על כך שחשבתי שאוכל להעביר את שארית חיי ללא הסרט הזה.

3 שעות חלפו עברו ביעף.

הייתי מרותקת לכסא ונהניתי מכל שניה.

העלילה, כמו ב"האח הגדול", ממש לא חשובה ולא רלבנטית, הגם שהיה משפט בסרט שגרם לי לרגע לחזור למציאות שלנו ולבעיה הפלשתינית, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.

הטכנולוגיה, היצירתיות, ההשקעה - מדהים.

אהבתי כל שניה בסרט.

הרעים מול הטובים, דוד וגליית במהדורה אמריקאית עכשוית, כמיטב תעשיית הסרטים והפנטזיה של האמריקאים, גאוני.

חגיגה יפהפיה של צבעים ודמיון, הטובים מנצחים בסוף, כמובן, חגיגה חושית.

מענג.