בשנייה הראשונה שפקחתי את עניי בחדר המיון,

יכולתי לשמוע את ההמולה סביבי ולהריח את אותם הריחות המדוברים של הבשר החרוך.

לא הצלחתי לראות אותך,

חוויתי עצמי עדיין על ריצפת האוטובוס הבוער למחצה.

החזקת לי את היד,

רק כך הצלחתי לחזור אל המציאות ולהזיל את הדמעה הראשונה בחיי החדשים.

לא משת ממיתתי באותם ימים,

למרות שהסוד היה שלי ורק שלך.

מדהים איך השנים עוברות והפרופורציות משתנות.

הפנים שהיו שלי כבר לא נראו אותו דבר.

לא יכולתי להביט בך באותו מבט אוהב.

ראיתי את עינייך הבוהקות, נוצצות,

ספק רוצות לבכות ממה שהן רואות, ספק מאושרות ששרדתי את התופת.

הייתי שם רק כשאחזת בידי. דעכתי כשידך הרפתה אחיזה.

עברו מאז למעלה משלוש עשרה שנים ואנחנו היום כבר בתחילת שנות ה – 30 לחיינו.

האהבה שלי אליך תמיד הייתה חזקה מהאהבה שלי לחיים

הזיכרונות מהימים היפים שלנו יחד, השאירו אותי להילחם.

לא יכולתי אחרת אלא להוציא אותך מחיי על אף אהבתך.אהבתי.