את יום ההולדת ה-29 שלי התחלתי במפגש קרוב עם האדמה.

נדמה היה שאיזשהי ישות עליונה רוצה להראות לי את היעוד הסופי שלי. המקום שממנו לא אצליח בסוף להתרומם.

הפעם הצלחתי לקום.

מרצפת הברכה הרטובה במלון המשפחות באילת, כשחבורת ילדים בבגדי ים ומשקפי צלילה מסתכלים עליי ומגחכים.

לא הרגשתי כאב. לא הרגשתי את הרגליים.

רק המחשבות לא הפסיקו להתרומם באוויר בבועות של פאניקה.

 החיים שלי נראו פתאום כל כך טובים כשהרגשתי שאני עומדת לאבד אותם.

הדייטים הגרועים.

חיי העיר הבודדים.

הסיגריות, האלכוהול והסמים.

העבודה המתסכלת.

לא רציתי לאבד שום דבר מכל זה. הכל נראה כל כך טוב כשקרובים לאדמה (או לרצפת שיש מזוייפת ורטובה).

תחושת כאב מפלחת בישבן, ופרץ קללות בלתי נשלט שזרם החוצה מבין שפתיי הנשיות והעדינות החזירו אותי למציאות הקרה.

הילדים בברכה לא ציפו לכפכף קרוע שנזרק ישר על ראשם והם התפזרו בצווחות.

החברות המפוחדות לא הבינו מי זאת הבת-ימית המקללת שהתרוממה בצליעה, והתחילה לזרוק דברים באוויר ולצרוח לשמיים.

תחושת הרווחה הלכה והעמיקה עם כל דקירת כאב במקום שבו אני אמורה לשבת.

אני לא משותקת. אני יכולה לחזור אל חיי הרווקות התל אביבים האומללים שלי ולהנות מהם.

הגוף עדיין לא בגד בי, בגיל 29 אני עדיין יכולה להתרומם מכל נפילה פיזית או נפשית.

אף כפכף קרוע או גבר (לפעמים אין הבדל) לא יצליחו לשתק אותי. 

יחי גיל 29. השנה שהתחילה עם ישבן כחול.

פוסט זה נכתב בעמידה.