רציתי להיות חלק מהעולם שבאוואטר. עולם שמחובר לטבע, לאנרגיה אחד לשני. אחריות הדדית, טוב לב, יופי חלומי...בלתי אנושי במובן החיובי. אהבה מקודשת לטבע לחיים לעולם. הכל קורן , זורם הרמוני. עד שהגיע האדם, "בן האנוש" הארצי, מכוכב הלכת ארץ. שליחו של אל ה"ממון". ובשמו החריב הרס רצח שדד פגע השמיד. כמה אלימות כמה רוע... יצאתי משם בוכייה. הבת שלי ניחמה אותי...זה רק סרט היא אמרה. אבל לא. זה לא רק סרט....
בהמשך ראיתי את ה"סוררת". סרט תעודי העוסק בשתי בחורות ממשפחות חרדיות שעברו לעולם החילוני. הן מספרות בצילום, בבלוג ובסרט על חייהן כבנות, כנשים בעולם ההוא, החרדי. עולם הדוגל בהפרדה בין גברים לנשים באוטובוסים, כשגבר מקדימה ואשה מאחורה, עולם שמטיף לצניעות ולא-מיניות. שמגדל דור שלם של גברים אימפוטנטיים רגשית ונשים מבוהלות מעצמן...וכל זאת בשם הדת...שליחה של האל. אל מול הניסיון לצלם או לדבר עם האנשים שם, הם הגיבו באלימות, מילולית ופיזית. בלי שום בושה, בלי שום יראה, רק כי לא פעלו לידם בדיוק לפי השיגרה. כמה אלימות, כמה פחד, כמה כעס..... ....ניבהלתי, אייך אני מגנה על הילדים שלי, על החיים שלי כאדם חופשי, כאשה....אני, כחלק מהחברה החילונית, זו שזורמת, מתקדמת, פתוחה לאחר,בסוף.... נישארת אילמת...
|