ההגדרה "הקורא הסביר" אינה לעומתית. כשאומרים "הקורא הסביר" לא עולה מיד על הדעת "הקורא הלא-סביר". היא גם לא מתייחסת לקורא, בסופו של דבר, אלא רומזת אל עבר הטקסט. האם טקסט X יעבור את מבחנו של הקורא הסביר. וגם, יש בה משהו פריך ופתוח לעומת "הקורא הממוצע" השופטני, זה שרומז על מיינסטרימיות, מעלה על הדעת עדר כבשים כרותות ראש. "סביר" הוא מה שמותר להניח, מה שבגדר האפשרי. משמע, הוא מסמן רף ציפיות, רף התאמצות, רף נוכחות, שיש לו מתחת ויש לו מעל. "פתרון סביר" הוא כזה שישביע את רצון כל הצדדים, בהתחשב בנסיבות. "אדם סביר" הוא מי שנמצא בגבולות הנסיבות המוכרות. "סביר להניח" הוא הקשה מתבקשת מנתונים שנאספו עד כה. "מה שלומך?", "סביר", משמע, לא בלתי סביר, מצב נסבל, אין טענות. אם כך, "קורא סביר" יכול להיות כל אדם, כל עוד הקריאה תופסת בחייו "מקום סביר". באופן כללי כמובן. כששום דבר יוצא דופן לא משבש את המפגש בינו ובין הטקסט, או הכותב. ומובן מאליו ש"הקורא הסביר" הוא תבנית נוף חייו וזמנו. הקורא הסביר של עידן האייפאד אינו הקורא הסביר של עידן כתב היתדות. משמע, אם הסבירות של הקורא מלמדת על נקודת המוצא של יחסיו עם טקסט, יש לקחת בחשבון מכלול של נתונים: זמינות לטקסט, פניות, ידע מוקדם, ואולי גם מטרה. עולה בדעתי למשל טקסט דתי, תפילות. מי הקורא הסביר של תפילות? המתפלל, המורה, התלמיד, האפיקורוס, המשורר, הפילוסוף? מי מהם קורא את הטקסט "נכון", זה שעבורו הוא תבנית שקופה, בין אם למלמול מצוות אנשים מלומדה ובין אם כמפה אילמת שהוא יכול להציב בתוכה מראי מקום בהתאם למצבו, משאלותיו או מצוקותיו ברגע נתון? או דווקא זה שמרוקן מעצמו, ומתמסר כולו לדיבור טקסי, כסוג של עבודה? בקשר לטקסטים "יצירתיים", משמע יצירות, מעשי אמנות, השאלה רק הולכת ומסתבכת. סביר להניח שהקורא הסביר משתנה תוך כדי קריאה, למשל. אם בפתיחת ספר הוא קורא סביר בהגדרה האלמנטרית שלו, הרי שאם הספר יכבוש את לבו והוא יתמסר לו, משמע ילך וישכח את עצמו, גם מידת סבירותו תלך ותתמעט. הטקסט ילך ויקיף אותו מכל עבריו, יכרסם בגבולותיו, יסדוק את הרגליו, ישבש את שפתו. הוא ינדוד לאט ובלי משים מגבולות הסביר אל תוך המרחב הדיאלוגי הפרוע. ואם הוא יתמיד ויקרא עוד יצירות מאותו סוג, או מרחב, או של אותו כותב, ילך ויעמיק בתוכו לקסיקון ייחודי שבינו ובין היצירה, ומרחקו מהסביר יגדל עוד יותר. ובמרחב האינטרנטי, אם ייווצר בין הקורא הסביר לכותב (וזו שאלה נפרדת, אם יש "כותב סביר") דיאלוג, מה הסבירות שהקורא הזה ישמור על סבירותו? שהרי אם הסבירות מעידה על גבולות נפש והשתדלות ונוכחות, בה הדיאלוגיות ומפרזת את הגבולות הללו. שלא לדבר על ההשפעה ההדדית, משמע של הקורא-שנשכחה-סבירותו לכותב, סביר או לא. |