נמאס לי כבר שאני לא מספיק לכתוב כלום. שכל רעיון שעולה לי בראש נעלם בתוהו ובבוהו שמשתרר כמה דקות לאחר מכן. וככה אבדו להן כמה וכמה רשומות והגיגים שכבר עמדו לי על קצה המקלדת. נשבר לי מלחיות על הקצה. מלהיות לא פה ולא שם. מלא להיות. לא להיות בכלל.

ועוד יותר מרגיז אותי שמסביב כולם צבועים כל כך. כן אתה ואת. וגם אתם. כולם כולל כולם. לוחשים לי לחישות, רומזים רמזים, מעקמים את הפנים, דואגים בכאילו ובעצם דואגים לעצמכם. רק לעצמכם.

מה יש, רק אני יכול כל החיים לתת בלי חשבון. שקראתם לי לא באתי? שביקשתם משהו לא נתתי? גם אם לא יכולתי נתתי. גם שלא היה לי רגע פנאי אפילו לעצמי וכבר העמסתי עליי מעל ומעבר בכל זאת תמיד אמרתי, "אני אשתדל" ובאמת התכוונתי לזה. לא סתם אמרתי ומייד התחלתי לחשוב איך אפשר להסתדר עם עוד משהו. עם עוד קצת עומס, עוד קצת עזרה למישהו קרוב ורחוק וסתם מישהו זר לפעמים.

ולפעמים אפילו הצלחתי להגיד "לא, אני לא יכול" וכמה התייסרתי אחר כך בגלל זה. שאולי לא התאמצתי מספיק וויתרתי. אפילו לאיש ברחוב ששאל איפה הכתובת הזאת והזו, בגלל שהייתי כל כך עמוס וטרוד לא זכרתי מייד ואמרתי "סליחה אני לא יודע", כמה רע הרגשתי עם זה. כי אולי יכולתי לעצור רגע מהמרוץ הזה, ולעזור גם לו. כי הרי 10 מטר אחר כך שרצתי קדימה כבר נזכרתי, אבל זה היה מאוחר מדי.

בכלל הכל מאוחר מדי, אני מאחר לכל מקום עכשיו. ומסתכלים עליי ככה עקום ומעירים הערות. ומה היה עד עכשיו שהגעתי תמיד בזמן? למי זה היה אכפת בכלל? קיבלתי פרס על זה? אולי איזה ציון לשבח... לא... זה הרי מובן מאליו אצלכם.

כולם רוצים שאני אהיה דוגמא ומופת. מסתכלים עליי כמודל. אם בארזים נפלה שלהבת... ואני בכלל עץ באובב. מפחדים ממני עכשיו. מה שאני עושה לא מוצא חן בעינכם. "הוא קצת ירד מהפסים". "תקופה שכזו" לוחשים מאחורי הגב. "זה יעבור ואתה תראה את האור" הם אומרים. "זה לא מתאים לך". "אתה יכול הרבה יותר". כן זה אני. משוגע עם ביטוח. אחראי עד המוות. תמיד נשאר שפוי לעזאזל באיזו פינה נידחת. למה אני לא יכול ללכת עד הסוף.

"פוטנציאל מבוזבז". כן ככה בדיוק באותם מילים כמו בבית הספר. "לא יודע לממש". "עושה דווקא". "למה שלא תעשה משהו עם הכשרון שלך". מה בדיוק לעשות? להשפריץ אותו? לפרסם אותו בעיתון להשכרה? או אולי אני שוב אמכור את הנשמה שלי עבור חופן הערכה וחבירה לנורמה.

"אל תשכח שיש לך אחריות". "אתה לא לבד יותר". "תעשה מה שאתה רוצה אבל תזכור... זו בחירה שלך". "אוהבים אותך." ובסוגריים התנאי לאהבה רשום בלי מילים, ובלי אותיות רק ברמזים שאני יודע לקרוא אבל אתם יודעים יפה מאוד להעביר לי היישר לבפנים. רגשות אשם, אחריות, פחד וחרדה.

ואולי אתם פשוט מפחדים יותר מכל לראות את האידיליה מתנפצת לכם מול הפנים. נשברת לרסיסים ביחד עם בובת החרסינה העדינה שאני מייצג עבורכם. מגדל הקלפים שלכם שמתרסק. מתרחקים ממני. נסוגים צעד לאחור. מסתגרים בקונכיה שלכם. כן. אני רואה הכל בדיוק איך זה קורה. תברחו לכם. אני לא בנורמה. אני הקונפורמיסט האנרכיסט. הערמומי הכי תמים. החכם הכי טיפש. הבוגר הכי ילדותי.

היום אני כל כך מרגיש שבא לי לשבור. לנפץ שמשות וזגוגיות. להפיל עמודים. לעקור שתילים. לקלקל דברים. להחמיץ פנים. ושתראו. כן שתראו ולא תסבו את המבט. ולא תצקצקו בלשון או תצביעו באצבע על הרקה בסיבובים קטנים. ושלא תחמלו. בלי טובות. נמאס לי. נשבר לי.

לא רוצה לעמוד בציפיות יותר. לא שלכם ולא שלי.
את הפחדים שלכם תשמרו לעצמכם.
אם אתם רוצים לעזור לי תנו לי ליפול. האש הזו שאתם כל הזמן מזהירים אותי מפניה שהיא חמה ושורפת. הבור העמוק הזה שאסור לי לפול אליו כי זה כואב. אם לא הייתם שומרים עליי כל כך פעם, שהאש הייתה קטנה וזעירה, והבור רדוד ומואר. עכשיו האש שורפת חיים, והבור תהום אפלה שסופה אינו נראה.

מה בסך הכל אני רוצה? להיות שמח עד הסוף. לנשום עד הסוף. נשימה ארוכה ועמוקה כזו. בלי להרגיש שמישהו בודק או מבקר. בלי לחשוב שאני נושם אוויר של מישהו אחר בטעות. פשוט לנשום.

והעיקר לא לפחד כלל.

(פורסם ב-1 בפברואר 2009 בבלוג שלי בתפוז)