כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    אנשים שהולכים בדרך הטנטרה .

    0

    שאמבלה - מציאות או דמיון ?!

    0 תגובות   יום ראשון, 7/3/10, 22:48

    פילוסופיית השמבלה ,
    מתבססת על הנחת היסוד -
    שיש תבונה אנושית שיכולה לעזור לפתור את הבעיות העולם.
    התבונה אינה שייכת לתרבות אחת או לדת מסוימת, היא גם לא הגיעה דווקא מהמערב או המזרח. זוהי מסורת אנושית שהייתה קיימת בתרבויות רבות לאורך ההיסטוריה.

    כיצד ניתן היום בשנת 2010 לאמץ גישה ללא מאמץ לטובת האנושות ?


    בטיבט ובמדינות אסיאתיות אחרות, יש סיפורים על ממלכה אגדית שהייתה מקור ההשכלה והתרבות לחברה האסיאתית הנוכחית.
    לפי האגדות זהו מקום של שלום ושגשוג הנשלט על ידי שליטים חכמים וחומלים. כל האזרחים שם היו שווים באדיבות וטוב ליבם, ובהשכלתם, כך שבדרך כלל הייתה זו חברה למופת.
    המקום הזה נקרא שָמבַלָה.
    נאמר שהבודהיזם שיחק תפקיד חשוב בהתפתחות החברה בשמבלה.
    האגדות מספרות שהשקימוני בודהה העביר לימודים טנטריים מתקדמים למלך הראשון של שמבלה – דוואה סנגפו (Dawa Sangpo ).

    הוראותיו אלו הנכללות בקליצ'קרה טנטרה נחשבות לידע העמוק ביותר בבודהיזם הטיבטי.
    אחרי שקיבל המלך את ההנחיות האלו, ממשיכה האגדה לספר שכל אנשי שמבלה, החלו לתרגל מדיטציה ולחיות בדרך הבודהיזם: אהבה, טוב לב, ודאגה לכל הברואים.
    בדרך זו הפכה הממלכה כולה לא רק שליטה, לנאורה ומפותחת. בקרב הטיבטיים מקובלת האמונה, שניתן עדיין למצוא את ממלכת שמבלה, נחבאת אי שם בעמק מרוחק בהימלאיה


    המפתח ל"רוח הלוחם" והעיקרון הראשון של חזון שמבלה הוא לא לפחד ממי שאנחנו.
    בסופו של דבר זוהי ההגדרה לאומץ: לא לפחד מעצמנו.
    חזון שמבלה מלמד שבהתמודדות עם בעיות העולם אנו יכולים להיות גיבורים הירואים טובי לב ואדיבים בו זמנית.

    מסורת שמבלה היא ההפך מאנוכיות.
    כשאנו מפחדים מעצמנו ומהאיום המדומה בעולם, אנו נעשים אנוכיים ביותר.
    אנו רוצים לבנות את הקן הקטן שלנו, לטוות את הגולם כדי לחיות בבטחה, אך אנו יכולים להיות אמיצים יותר.
    אנו חייבים לנסות לחשוב מעבר לבתינו , מעבר לאש הדולקת באח, מעבר לשליחת הילדים לביה"ס או להשכים לעבודה בבוקר.
    אנו חייבים לנסות לחשוב איך אנו יכולים לעזור לעולם הזה , אם אנו לא נעזור אף אחד לא יעזור. עכשיו תורנו לעזור לעולם. עזרה לאחרים אינה אומרת לנטוש את חיינו הפרטיים.
    אין צורך להיות ראש העיר או נשיא ארה"ב כדי לעזור לאחרים אלא להתחיל כאן עם קרובינו, חברנו, והאנשים בקרבתנו.
    למען האמת אפשר להתחיל הרבה יותר קרוב – עם עצמך! חשוב לזכור ולהבין שאנו אף פעם לא
    " בחופשה" או "מחוץ לתפקיד".
    אין אפשרות סתם כך לנוח, "לשחרר", כי העולם כולו זקוק לעזרה !
    בזמן שלכולם האחריות לעזור לעולם, אנו יכולים ליצור מהומה נוספת אם ננסה לכפות את הרעיונות או העזרה שלנו על אחרים. לאנשים רבים יש תיאוריות "מה העולם צריך". יש החושבים שהעולם זקוק לקומוניזם; אחרים חושבים שהעולם צריך דמוקרטיה; יש כאלה שחושבים שהטכנולוגיה תהרוס את העולם. הוראת שמבלה אינה מתבססת על המרת העולם תיאוריה אחרת.

    ההנחיה הבסיסית בחזון שמבלה שכדי לכונן (= ליצור) חברה מוארת לאחרים, אנו צריכים לגלות מה טבוע בנו שנוכל להציע לעולם. אז כהתחלה, אנו צריכים להשתדל לבחון את ניסיוננו כדי לברור מתוכו את מה שבעל ערך לעזור לעצמנו ולאחרים להציל את קיומנו.

    אם נביט ללא דעה קדומה, נמצא שלמרות כל הבעיות שלנו, הבלבול, וה"יו יו" האמוציונאלי והפסיכולוגי, יש משהו בסיסי טוב בקיום שלנו כבני אדם.
    ללא הכרה בטוּב הבסיסי הזה בחיינו, לא נוכל לקוות לשפר את חייהם של אחרים. אם אנו מסכנים ועלובים איך נוכל לדמיין את האפשרות של חברה מוארת?

    לגלות את הטוּב הבסיסי בא מהכרה בחוויות פשוטות.
    אנחנו לא מדברים כמה טוב להרגיש להרוויח מיליון דולר או לסיים תואר, או לקנות בית, אלא אנו מדברים כאן על טוּב בסיסי של היותנו חיים שאינו תלוי בהישגינו או בהגשמת משאלותינו.
    אנו נתקלים ברמזים של הטוּב הבסיסי כל הזמן אך מפספסים אותם. כשאנו רואים אור בהיר אנו עדים לטוּב הבסיסי, כשאנו שומעים צליל נעים, אנו מאזינים לטוּב הבסיסי שלנו, כשאנו יוצאים מהמקלחת רעננים ונקיים, כשאנו יוצאים מחדר דחוס אנו מעריכים משב רוח נקי ורענן.
    כל האירועים האלה עשויים לקחת שבריר שניה אבל הם הניסיון האמיתי של הטוּב הבסיסי. הם קורים לנו כל הזמן אך בדרך כלל אנו מתעלמים מהם ופוסלים אותם כמשעממים או כצירוף מקרים. על פי עקרונות שמבלה כדאי לזהות ולנצל את הרגעים הללו, מפני שהם חושפים אי תָקיפות ורעננות בסיסית בחיינו שהם הטוּב הבסיסי.

    כל אדם הוא בעל טוּב הבסיסי שאינו מהול ומבולבל. הטוּב הזה מכיל טוּב לב והערכה עצומים. כבני אדם אנו יכולים להתעלס, אנו יכולים ללטף מישהו בעדינות, או לתת נשיקה קטנה ומבינה. אנו יכולים להתפעם מהיופי ולהתפעל מהטוב שיש בעולם.
    אנו יכולים להעריך צבע בוהק
    - הצהוב שבצהוב, האדום שבאדום, הירוק שבירוק, הסגול שבסגול.
    הניסיון שלנו אמיתי. האם כשהצהוב שבצהוב אינו מוצא חן בעינינו אנו יכולים לומר שהוא אדום ? זה יהיה לסתור את המציאות.
    כשיש לנו את אור השמש האם אנו יכולים לדחות אותה ולהגיד שהיא איומה ?
    האם באמת אנו יכולים להגיד זאת ? כשיש לנו שמש מבריקה , שלג נהדר שיורד - אנו יכולים להעריך זאת וכשאנו מעריכים את המציאות זה עובד גם עלינו.
    ייתכן שאנו צריכים לקום לעבודה אחרי מספר קטן של שעות שינה, אבל אחרי שראינו בחלון את השמש זורחת אנו מתעודדים.
    בעצם אנו יכולים לטפל בדיכאון שלנו אם רק נזהה שהעולם שלנו הוא טוב.
    אין זה רק רעיון שרירותי שהעולם שלנו הוא טוב, כי אם טוב בגלל שאנו יכולים לחוות את הטוּב הבסיסי שבו אנו יכולים לחוות את עולמנו כבריא, מלא ישיר ואמיתי, בגלל שהטבע הבסיסי שלנו הוא לזרום עם הטוּב שבחוויות השונות.
    הפוטנציאל האנושי לאינטלגנציה וכבוד מכוון כדי לחוות את הזוהר בשמיים כחולים ובהירים, את הרעננות בשדות ירוקים והיופי בעצים והרים. יש לנו קשר אמיתי למציאות שיכול לעורר אותנו ולגרום לנו להרגיש, טוּב הבסיסי, שורשי. חזון שמבלה מכוון ליכולתנו לעורר את עצמנו כדי לזהות שטוּב הבסיסי אכן קיים בחיינו. למעשה הוא מתקיים כבר עתה !

    ייתכן ויצרת קשר אמיתי לעולמך: כמה רגעי שמש זורחת, צבעים נפלאים, צלילים ערבים, אוכל טוב, או כל דבר אחר- אך, כיצד רגעי חסד אלו קשורים לניסיון הכולל ? מצד אחד אתה יכול לחוש: " אני רוצה להשיג את הטוּב הזה שבי ובעולם מסביבי", ואז אתה עושה מאמץ כדי למצוא דרך כדי לרכוש אותו, או ברמה החומרית אתה עשוי לומר: " כמה זה עולה לי כדי להשיג את זה ? החוויה הזו הייתה כה נפלאה , אני רוצה בעלות עליה".
    הבעיה העיקרית עם גישה כזו, שאף פעם אנו לא מרוצים, אפילו אם נשיג את מה שנרצה- בגלל שעדיין נישאר ללא סיפוק ונמשיך לרצות להשיג משהו.
    אם אתה מתהלך בשד' החמישית אתה רואה כל מיני סוגי דיכאונות כאלו. אפשר להגיד שהאנשים בשד' החמישית בעלי טעם טוב ולכן יש להם את האפשרות כדי לממש את כבודם האנושי, מצד שני, זה כאילו הם מכוסים קוצים - הם רוצים להיאחז יותר ויותר.
    קיימת גם הגישה של כניעה או השפלה של עצמך בכדי לאפשר מגע עם הטוּב הבסיסי.
    מישהו עשוי לומר לך אם רק תקדיש חייך למטרה - אתה מאמין שיש לך את הטוּב שאתה רוצה, ואז אתה עשוי לגלח את ראשך, ללבוש גלימת נזיר או לזחול על הרצפה, לאכול עם הידיים כדי להיות בקשר עם הטוּב הזה. אתה נכון להחליף את כבודך בחרותך ולהפוך לעבד. שני המצבים מתכוונים להשיג משהו טוב, משהו אמיתי. אם אתה עשיר תהיה מוכן לשלם על זה אלפי דולרים, אם אתה עני תהיה מוכן למסור את חייך עבור זה. אך יש פגם בשתי גישות אלו. הבעיה היא כשאנו מתחילים להכיר בפוטנציאל של הטוּב שבנו, אנו לוקחים את התגלית הזו יותר מדי ברצינות, אנו עלולים להרוג או להתאבד למען הטוּב הבסיסי הזה בגלל שאנו חושקים בו כל כך.
    מה שחסר הוא קצת חוש הומור. כאן לא הכוונה לספר בדיחות או להיות קומיקאי או לבקר אחרים ולצחוק להם. חוש הומור אמיתי הוא בעל מגע קל; לא להכות את המציאות לאדמה אלא להעריך את המציאות עם מגע קליל.
    אם אתה מסתכל על עצמך אתה מסתכל על תודעתך.
    אם אתה מתבונן בפעולותיך אתה יכול לרכוש מחדש את ההומור שאבדת במהלך חייך. כדי להתחיל נסה להתבונן אל המציאות הבייתית הרגילה: הסכו"ם שלך, הצלחות שלך, הטלפון שלך, מדיח הכלים שלך, המגבות שלך –כל החפצים הרגילים.
    אין כל משמעות מיסטית או מיוחדת בהם, אך אם אין כל קשר עם חוויות היומיום שלנו, אנו לא בוחנים את חיינו המשעממים, ואז אף פעם לא נמצא את ההומור או הכבוד ובטח שלא שום מציאות.

    הדרך בה אנו מסתרקים, מתלבשים, מדיחים כלים- כל אלו פעילויות הממשיכות את השפיות; דרכים לשמירת קשר עם המציאות.
    מזלג הוא מזלג כמובן- זהו כלי פשוט לאכילה. אך באותה עת המשכיות השפיות והכבוד שלך, תלויה הרבה בדרך שבה תשתמש במזלג ( דוגמת השחף בסרט בת הים הקטנה – מזלג כמסלסל שיער- הערת המתרגם). באותה דרך חזון שמבלה רוצה לעורר אותנו, להבין איך אנו חיים את חיינו ומהי מערכת היחסים שלנו עם "החיים הרגילים".

    כבני אדם אנו בדרך כלל ערים ויכולים להבין מציאות. איננו משועבדים לחיינו; אנו חופשיים.
    חופשי במובן הזה משמעותם פשוט שיש לנו גוף ותודעה ואנו יכולים לקדם עצמנו כדי לעבוד עם המציאות בדרך של כבוד והומור.
    אם נתחיל להתעורר נמצא שהעולם כולו –כולל עונות השנה, השלג הנופל, הקרח והבוץ- עובדים איתנו יחד ביעילות. החיים הם סיטואציות מלאות הומור, אך אינם לועגים לנו. נמצא שאחרי הכל אנו יכולים להתמודד עם עולמנו. אנו יכולים לטפל ביקום בצורה נאותה ומלאה, באופנה מתקדמת.

    גילוי הטוּב הבסיסי אינו חוויה דתית,
    אלא הכרה בכך שאנו יכולים לחוות בצורה ישירה את המציאות ולעבוד עמה.
    חווית הטוּב הבסיסי בחיינו גורמת לנו לחוש אינטליגנטיים וכֶנים ושהעולם אינו איום. כשאנו חשים שחיינו אמיתיים וטובים אין אנו צריכים לרמות את עצמנו או אחרים.
    אנו רואים את מגרעותינו מבלי לחוש אשמה, או לא מתאים, ובו זמנית אנו רואים את הפוטנציאל שלנו לתרום מהטוּב הזה לאחרים. אנו יכולים לומר את האמת ישירות ובו בזמן להישאר פתוחים לחלוטין ונאמנים.

    תמצית גבורת האדם, היא לסרב להרים ידיים למישהו או למשהו.
    אנו אף פעם לא נגיד שאנו פשוט מתפרקים או מישהו אחר מתפרק; או שהעולם מתפרק.
    במשך חיינו יעלו בעיות עולמיות גדולות, אך אנו נוודה שבמהלך חיינו לא ניתן לשום אסון לקרות. אנו יכולים למנוע אותם. זה תלוי רק בנו. אנו יכולים להציל את העולם מהרס בתור התחלה.

    זו הסיבה שמסורת שמבלה נמצאת מזה כמה מאות שנים ברעיון - על ידי טיפול בעולם הזה נוכל להצילו אך להציל את העולם הזה זה לא מספיק.
    אנו צריכים לעמול כדי לכונן חברה אנושית מוארת גם כן.


    אם אנו רוצים לעזור לעולם אנו חייבים לצאת למסע אישי –איננו יכולים פשוט להעלות תאוריות או לשער את ייעדנו.
    באחריות כל אחד מאתנו, למצוא את המשמעות של חברה מוארת ואיך היא יכולה להתממש.

    נכתב בהשראת ספרו של  צו'גיאם טרונגפה .
    ואלי - כוהנת טנטרית .




    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל