אני חוזרת עכשיו מבאר טיפוסי בתל אביב, אפוף עשן והורמונים, עם הרבה מאגניבים ומאגניבות (יש לקרוא במילעיל) אנד אול דאט ג`אז... ישבתי עם שתי חברות ודנו על נושאים ברומו של עולם כגון, מי אמר למי ובאיזה הקשר... כמו בנות רווקות טובות, גם אנחנו הגענו לנושא האהוב עלינו ביותר, חיי האהבה שלנו לאן? שלושתינו בסוף שנות ה-20 לחיינו, שונות אחת מהשניה במראה, בסגנון ובאופי, אך דבר אחד משותף לנו, מעולם לא חווינו זוגיות ארוכת טווח ואמיתית. בכלל, באופן כללי, בערך חצי מחברי שווים לי במצבם המשפחתי, כלומר, גם הם מאותגרים זוגית. כשאני מנסה לנתח את המצב באופן אובייקטיבי, אני מכירה המון המון נשים (וגם כמה גברים)שזהות לי במצבי, ביניהן נימנות בחורות בשלל גוונים, מידות, גבהים, צורות ושאר ירקות, חלקן פתוחות יותר או פחות אבל דבר אחד משותף לכולן- אף אחת לא דומה לשניה! נדמה שיש איזו מגמה בדורינו, זמן ההיצע, עידן השפע, שפוגע ביכולות שלנו להיכנס לזוגיות ולהיות מסוגלות לקבל מישהו למרות הפגמים שלו, הבעיות שלו או החסרונות שלו ולהחזיק זוגיות ליותר מחודשיים. אני קוראת לזה "דור הקטלוגים". נדמה שכל הזמן אפשר למצוא משהו טוב יותר, נכון יותר, מתאים יותר,נראה טוב יותר, מחזיק את המזלג בצורה נכונה יותר או מעביר ערוצים בשלט בחינניות יותר. האופציות תמיד פתוחות לפנינו ונדמה שאפשר לבחור זוגיות באותו אופן שבוחרים סט קופסאות פלסטיק, בשלל גדלים, שמתאימות גם למדיח וגם למיקרו, בערוץ הקניות. שמעתי פעם שמישהי הגדירה שני סוגים של נשים: הנסיכות: אלה שלא משנה באיזה שלב הן של חיהן, הן תמיד בזוגיות. גם אם נפרדות מהחבר, בזמן שלוקח לי לעשות פן בפוני, הן כבר בזוגיות הבאה מאוהבות עד עמקי נשמתן. אותן נסיכות לא תמיד הן מסוג הבחורות שיבחרו לתחרות יופי כזו או אחרת, וגם לא תמיד הן הסכין הכי חדה במגרה, אבל משהו בהתנהגות שלהן מאפשרת להכניס אדם נוסף לחייהן ולהפוך להיות חלק מזוג. לעומתן, האמזונות: אלו הבחורות שמעולם לא חוו קשר רציני ואמיתי שלא לדבר על קשר שנמשך יותר ממשך הזמן שבו נינט מחליפה תספורת. אותן בחורות יכולות להיות מבריקות, שנונות, מצליחות, כוסיות על ועוד שלל שבחים אבל, שוב, משהו בהתנהגותן גורם להן להישאר רווקות + חתול/כלב/ציפור/דג/חיות אחרות. אם זה לא היה ברור עד עכשיו, אני נימנית מסוג האמזונות. אני חושבת שאני בחורה איכותית, ניראית בסדר, עצמאית, מעניינת,סקסית, מצחיקה ובאופן כללי, אנשים מאוד אוהבים לשהות במחיצתי, אך עדיין, משהו בי גורם לי לפסול גברים תקינים לחלוטין, איכשהו אחרי שלוש פגישות אני מוצאת איזושהי בעיה שטותית שלא ניתנת לגישור וחותכת. כמובן, שבמידה ואני פוגשת גבר שמוצא חן בעיני על אמת, הוא חותך אותי (אבל בזה אני מאשימה את מרפי הבן ז#$&%, אני אומרת לכם, אם אני מוצאת אותו, את מרפי, אני שוחטת אותו!) אבל גם במקרה זה, יש לי תחושה שהסיבה שאני נחתכת היא התנהגותית. עד היום, למרות התחבטויות רבות בנושא, לא הצלחתי לשים את האצבע על הסיבה למה אני כך. ניסיתי להסתכל על הורי, הרי כל דפוס התנהגות או כל פגם באישיות איכשהו האשמה היא על הורינו, אבל הורי, המקסימים שיחיו, הכירו בגיל 16 וחיים ביחד בהרמוניה מדהימה, בזוגיות מופלאה, בצחוקים ובסבבה, נשואים באושר כבר 30 שנה כך שלא למדתי את ההתנהגות הזו בבית. בראשית חיי הבוגרים, האשמתי את עצמי, שאני לא מספיק רזה, לא מספיק חכמה, לא מספיק מצחיקה ועוד האשמות שווא כאלו או אחרות, אבל במהלך שנותי, בלי עין הרע, בניתי לעצמי ביטחון עצמי יציב וחזק ובשנים האחרונות אני שלמה עם עצמי על כל פגמי, בעיותי, יתרונותי וחסרונותי ובכלל אני גורסת שהעולם היה יפה יותר אם היו בו עוד אנשים מסוגי, כך שגם על משוכה זו כבר גברתי. בקיצור, רק אלוהים, אם הוא שם, יודע מה הפאקינג בעיה שלי! למישהו יש רעיון? Jaya the cat ^-^ |