כמו תמיד, הגיע ערב חמישי ועימו חוויות מחיי הלילה המסעירים שלי. יום חמישי זה נפתח כאשר שמעתי לראשונה את צלצולו ה"ערב" של השעון בשעה 8:20, שזה 20 דקות אחרי השעה שאני אמורה להתעורר בה ובקושי רב הצלחתי לחלץ את עצמי מבין הסדינים ובעיקר, מתוך השמיכה החמה והמפנקת, תוך הבטחה שברגע שאוכל אחזור מיד וללא עיקובים לאותו מצב בדיוק, מצב מאוזן ותנוחה עוברית בין הסדין לשמיכה. את כל היום העברתי במאמצים בלתי נדלים לא לטרוף את מסך המחשב בעבודה מרוב פיהוקים. בקושי התרכזתי בעבודתי מרוב פנטזיות רטובות על שינה עמוקה כשל חתלתול אשר מצא פיסת שמש בגינה. השעה הייתה 17:30 כאשר אמרתי לעצמי, או קי, זאת שעה לגיטימית לסיים את השבוע ולחזור הביתה בשמחה- תשתדלי לא לנקר באוטובוס כי את צריכה לעשות הליכה לפני שאת עוצמת עיניים ועוברת לעולם החלומות. על מנת שאוכל להזיז את עצמי ברחובות תל אביב, עצרתי בדרכי הביתה ורכשתי קפה שחור (שכן, הקפה השחור שהיה לי בבית היה כל כך ישן עד אשר הוא גידל מעיל פרווה...). אחרי כוס קפה שחור אחד הרגשתי שאני מוכנה למשימה ויצאתי להליכה. שניה אחרי שעשיתי את הצעד הראשון, קיבלתי טלפון מאימי היקרה: "הי מותק, מה את עושה?" " אני בדיוק יצאתי להליכה ואני מתכננת לחזור היישר למיטה" "אז אולי תדחי קצת את השינה, אני פשוט בתל אביב וחשבתי לפגוש אותך עוד איזה שעתיים" למשפט זה התלווה גלגול עיניים מהצד שלי של הקו, אבל אמא יש רק אחת (איזה מזל!) ולא מסרבים לאמא וכך נדחו תוכניותי ללכת לישון. כמובן ששניה אחרי שדיברתי עם אמא, קיבלתי הודעה מחברה "הערב יוצאים לרקוד!" טוב נו, אם אני כבר עושה הליכה ופוגשת את אמא אז יאללה, נדחה עוד קצת את השינה שלי- הרי יש לי את כל השבת בשביל לנום. מאותו SMS, בהבדלים של 30 דקות אחד מהשני, התקבלו SMSים בזה אחר זה, ארבעה במספר, כל אחד מזכר אחר אשר בכולם היו הצעות להתרועע עימי בחמישי בערב- מרפי הבן זונה הזה, דווקא בערב שאני הכי קרועה מעייפות אתה שולח לי את כל העולם? כמובן שלפגוש את אמא היה משתלם, שכן קיבלתי ארוחה חינם ומחמאות למכביר (מאוד אובייקטיביות) על איזה יופי רזיתי ואיזו יפה ומהממת אני (כל זאת נאמר במידה לא מבוטלת של נחת וגאווה, הרי המשפטים האהובים על אימי מתחילים במילים "הבת שלי..."). בעקבות ריבוי הפניות הכה מבלבל, החלטתי פשוט להיפגש עם חברות לערב בנות מבדר. מאחר והחלטתי שיוצאים, באופן אוטומאטי השתנה מצב רוחי מעייף ומעוך למשובב נפש ומלא עזוז, וחברה הגיעה מלווה בחברה נוספת עם הרבה מצב רוח (טוב רק לחלק מאיתנו) וחשק לבילוי מסעיר בעיר הגדולה. מאחר ואני הבליינית מבין השלוש (שזה כשלעצמו מעיד על מצב בילויים עגום ביותר בקרב החבורה) הוטלה עלי המשימה הקשה עד בלתי אפשרית של למצוא מקום טוב שאפשר לרקוד בו. איפה לא היינו.... נסענו לקצה אחד של העיר, הגענו לאיזה מקום, התור שהסתרך בחוץ היה ארוך יותר מהתור לקופות בסופר בערב יום כיפור, בלי לחשוב פעמים, חזרנו על עקבותינו ופנינו ליעד הבא. ניסינו את מזלנו בנמל תל אביב, משום מה חשבנו שזה רעיון טוב להיכנס לאיזור הנגוע הזה בחמישי בערב. מה חשבנו לעצמנו??? שהערב יכריזו מצור על העיר ורק אנחנו נהיה בדרכינו לשם? שהערב כל ערסיי גוש דן רבתי, בואך השפלה, לא יגיעו למעוז חפצם? שהערב ידעו שאנחנו מגיעות ושמרו לנו מקום חניה VIP (מבין שלושת האופציות, האחרונה היא ההזויה ביותר...)? רק אלוהים יודע מה עבר על מוחנו הקודח שהעלנו על שפתותינו את מילת ה"נ" הנגועה שכן, הפקק החל עוד בגשר רוקח. בראותנו את ההמון הפוקד את איזור הבילויים הנכסף, שוב ביצענו פניית פרסה חדה ונמלטנו מהמקום כאילו חיינו תלויים בכך. הועלה רעיון ללכת אלי הביתה ולסיים את הערב אצלי במרפסת, אך הרגשתי כוסית מידי בשביל לבזבז את הערב מבלי להראות. לבסוף מצאנו את עצמנו חונות מתחת לביתי ופוסעות לעבר השכונתי שלי, המוכר, הטוב, המפנק והחשוב מכל- מקום בו אפשר לשהות מבלי להטריד את ישבנו של הזולת בעקבות שאיפה או נשיפה עקב צפיפות יתר. בין לבין, על מנת להקטין את רמת הפטתיות שלנו, חכחנו בדעתינו להצטלם מחוץ לכל אחד מהמקומות שתיירנו בהם עם חיוכים חושניים ולפרסם את התמונות בפייסבוק תוך הוספת כתוביות כגון" A girs night out" או "A night to remember" לפחות שיחשבו שיצא מזה משהו פרודקטיבי.... מה קורה לעיר הזאת? אני זוכרת שבעברי, הלא כל כך רחוק, היינו מחליטים על מקום, נכנסים, רוקדים ומפזזים כפריס הילטון על קוקאין, מסיימים את הערב שמחים, טובי לב, מסריחים מעשן סיגריות וחוזרים מסופקים הביתה. למה כל פעם שאני מנסה לצאת לרקוד קצת ובינינו, יצר הפיזוז כבר לא מה שהיה בעבר, העניין כרוך במסכת של עינויים, עמידה בתורים לא הגיוניים רק כדי שסלקטורית פקצה, סטודנטית לעיצוב תעשייתי תגיד לי בדיבור התל אביבי והמתנשא שלה תוך גלגול עיניים: "זה ערב פרטי, אנחנו לא מכניסים לא מוזמנים... תנסו יותר מאוחר אולי יהיה מקום" נראה לך שאני אחזור לחורבה המצחינה הזאת יותר מאוחר? למה מה יש שם שאין במקום אחר? האלכוהול שלכם יותר משכר? העשן פחות חונק? יש פחות כוסיות? ומה אני אעשה עם עצמי עד שאני אחליט לחזור? אחכה ברחוב שיעברו השעות עד שיהיה לגיטימי להראות את פני שוב? בשביל שבסוף עוד תגידי לי: "יש ערב ממש מוצלח, עדיין מפוצץ ואי אפשר להיכנס...." מה שעצוב, שאם בסופו של דבר כבר התמזל מזלנו והצלחנו להידחק לאיזה מקום מאגניב, הוא בדרך כלל יהיה תת קרקעי ומעופש, כל מולקולות החמצן בתפוסה מלאה וכל מה שנותר לי, לשערי ולבגדי, הוא לנשום את אויר הרי הסיגריות הצלול כוודקה רד בול. אולי הסצנה התל אביבית היא לא כמו שהייתה פעם, אולי זאת הזקנה שנחתה עלי, אבל נדמה שאין לאן לצאת יותר. אני חשה בתנופה רצינית של מקומות שכונתיים ורגועים, נטולי פוזה ותורים של ילדודס שלא מכירים את תשדיר השירות של "עגבניההההההה". מזל שלפחות החברה הערב הייתה טובה! אם מישהו מכיר מקום שווה עם ניחוח של פעם, אנא עיזרו לבליינית במצוקה! Jaya the cat ^-^ |