| לפני חמישה חודשים הפסקתי לעשן! בואו ואספר לכם מעט על חיי כמעשנת. חיי היו קשים כמעשנת, נשבעת לכם, כל מה שעבר במחשבותי היה "מתי אזכה לרגע המיוחל שבו אדליק סיגריה ואשאב את העשן הכה שנוי במחלוקת אל ראותי המפויחות" מי שמכיר אותי יותר משנה, ודאי יוכל להעיד שהאדם שאני הוא עצלן, נהנתן, אוכל הרבה יותר מידי, מעשן עצמו למוות ובכלל צרכן נלהב של סגנון חיים קלוקל ++. יתרה מכך, ניתן לומר שהתמכרתי לכל מוצר הורס חיים, או לפחות מוריד את איכותם בצורה דרסטית, או במינימום מקצר אותם משמעותית, שפגשתי במהלך חיי. הייתי מכניסה כל תופין או דבר מתיקה ללא כל רגשות אשמה או מחשבות על העתיד. הייתי צורכת סמים קלים, עובדה שגרמה לי להאשים את המנצ`יז באמבושים שביצעתי על המקרר. חוץ מזה, ברור שקלוריות של מאנצ`יז, או לחילופין, קלוריות שנצרכות בשבת, או קלוריות שנצרכו אחרי חצות לא נספרות, כי כמובן שמדובר בנשנוש. הייתי מיישרת מקצועית. כל פיסת עוגה/ פשטידה/ פאי/ כל דבר אחר בעל צורה הנדסית מוגדרת שנעשה בתבנית היה מתיישר על ידי. באמא שלי, לא הייתי חסה על אף מאכל שהגיע לצלחתי או יותר נכון לשולחני. בלסתי מכל הבא ליד כמו בולמית בבולמוס אכילה רק ללא פעולת ההיפטרות מהאוכל שלאחר מכן, מה שגרם לי, עם השנים, לטפוח עוד ועוד כמו נינט ברגרסיה. ובינינו, נתוני הפתיחה שלי מעולם לא היו זהים לנתוני הפתיחה של קייט מוס וההרואין שיק שלה. נושא הספורט היה נושא כאוב אצלי. הנה עובדה על עצמי- יש לי תואר ראשון אך אין לי תעודת בגרות. איך זה יכול להיות נשאלת השאלה, והתשובה היא, שלא עשיתי בגרות בספורט. פשוט לא היה נראה לי הגיוני לקום בשעת אפס- גם ככה קשה לי לקום באור יום, שלא לדבר על לפני שהציפורים מתעוררות, ועוד בשביל מה? בשביל לרוץ באיצטדיון??? נפלתי על השכל? למה שאני אעשה לעצמי עוול שכזה? ועוד להסריח כל היום בשביל לאבד את הנשימה על הבוקר? סליחה, אני מעדיפה להתעורר בשעה של אנשים ולא של אנשי פינוי זבל, לנשום בצורה סדירה ולסיים עם יום הלימודים כמה שיותר מהר ללא חרדות שמא יאלצו לאשפז אותי בשל קוצר נשימה. מיותר לציין שיתר כיתתי, מסיבות לא ממש ברורות, כן חשבה לעצמה שזה רעיון טוב לקום בבוקר בשביל לרוץ סביב האצטדיון ולהסריח בשארית היום, ואני, שמסיבות היגייניות ומחשבות על הזולת לא עשיתי את זה, נאלצתי להעביר יום שלם עם ריחות של זיעת בני נוער והרשו לי לציין, שריח הגוף של בני נוער גם ככה הוא קשה לאף רגיש כשלי, על אחת כמה וכמה לאחר ריצת 2000+ דילגיות+ כדורסל. איפשהו אחרי הצבא, חזרתי למפעל הציונים בדמות תיכון בו למדתי על מנת לקבל לבסוף את תעודת הבגרות כדי שאוכל לבנות לעצמי עתיד כלשהו. ניגשתי למזכירות, חייכתי את חיוכי הכובש ואמרתי "שלום, אפשר לקבל את תעודת הבגרות שלי בבקשה?" המזכירה המיובשת הסתכלה עלי בעיניים חשדניות, חיטטה במגירות מעלות אבק, הקלידה כמה דברים על המחשב ולבסוף סיננה מבין שפתיה " אני רואה שאין לך בגרות בספורט. את צריכה להשלים עשרה שיעורים ולעשות את מבחני הבגרות" חייכתי יפה, אמרתי תודה וברחתי מהמשרד כל עוד נפשי בי. לא יודעת למה העלתי על דעתי שיוותרו לי, עוד יותר מזה, לא הבנתי למה הם מעלים על דעתם, שאני, חיילת משוחררת שסיימה טירונות בנות שידועה בקרביותה (כה קרבית הייתי, עד שביטלו לנו את המסע המפרך של שלושת הקילומטרים בטירונות כי ירד גשם והיה בוץ) ושירותה הצבאי היה מלא מאמץ גופני במשרדי הקריה הרחוקה בתל אביב.. הם באמת מצפים שארוץ באיצטדיון עם חבורת בנות 17 זבות חוטם וצרות מותניים? שאהיה האוטסיידרית שלא מוסרים לה את הכדור במשחקי הכדורעף? זאת שמפציצים אותה במחניים כי אף אחד לא רוצה לראות אותה במגרש כי במילא היא לא תתפוס כדורים? מה? עשיתי רע למישהו? למה לי הצרה הזו וכל זה לאיזו מטרה? העתיד שלי? פחחח.... יותר מזל משכל, בסופו של דבר המכללה בה התקבלתי ללימודים, קיבלה אותי על סמך התעודה של המועצה הפדגוגית שמאשרת שאני זכאית לתעודת בגרות. אז כנראה שהיום אני האזרחית הישראלית הראשונה והיחידה שיש לה תואר אך אין לה תעודת בגרות. בכל אופן, לפני חמישה חודשים הפסקתי לעשן. לא סתם הפסקתי לעשן, החלטתי שאני מפסיקה לנצח ושאני שמחה עם העניין הזה ושאני לא מעלה אף לא גרם אחד במשקל. אוי, כמה צחוקים בפנים קיבלתי לשמע הצהרה זו.. לאחר שלושה שבועות שהיו די קשים, אני חייבת לציין, הגוף שלי, התחיל לאותת לי כל מיני איתותים שלא הכרתי. אחד הסימנים היה איבוד יכולת הרביצה. עד אותה תקופה, כל מה שעניין אותי היה לחזור הבייתה, להדליק מקל שמעלה עשן כלשהו, לשאוף אותו אל ראותי, לרבוץ מול הטלויזיה ולבהות בתוכנית ריאליטי רדודה. פתאום, איבדתי את היכולת הזו, פשוט לא יכלתי לשבת במנוחה, הרגשתי שאני חייבת לצאת מהבית ולהיות בפעילות כלשהי. מעשה שהיה כך היה, פשטתי את בגדי, לבשתי טריינינג וטי-שירט שעבר זמנה, הוצאתי מהבוידעם את נעלי הספורט וצעדתי לעבר הפארק. שותפתי לדירה עמדה עם עיניים גדולות כמו של ניצולי הירושימה ולא האמינה למחזה שנגלה אל מול עיניה, " מי את ומה עשית עם טלי" שאלה, עניתי שאני לא יודעת מה קורה לי, אני לא מכירה את התחושה הזו מהעבר אבל אני מרגישה שאני חייבת לצאת ולעשות הליכה בפארק. וכך היה. חשבתי שהעניין הזה הוא רק גחמה של הרגע, אבל ככל שעבר הזמן גיליתי שאני לא יכולה בלי זה. פעם אחת, תוך כדי הליכה בפארק, פתאום עברה לי מחשבה שהייתה חדשה לחלוטין במוחי, פתאום חשבתי לעצמי "מממ אולי אני ארוץ קצת?" זאת כבר באמת הייתה מחשבה מפתיעה, כבר חשבתי שחייזרים השתלטו לי על המוח, הרגשתי כמו נער קתולי שעברה בו לראשונה בחייו מחשבת זימה. באותו רגע, בדקתי שאף אחד לא רואה אותי במבושי והתחלתי לרוץ. לראשונה בחיי רצתי. רצתי 200 מטר והתעלפתי כמו אבי ביטר אחרי שעלה קומה וחצי במדרגות. לא אכפת היה לי שאני מתנשפת כמו גמל חולה, כה מסופקת הייתי מההישג עד שלא יכולתי לחכות ליום המחרת ולראות כמה עוד אוכל לרוץ. למחרת רצתי עוד קצת, יום אחרי עוד עד שממש במהרה הגעתי לקילומטר. בין ריצה לריצה, לא זנחתי את ההליכות. אני הולכת בסביבות ה10 ק"מ בין שלוש לחמש פעמים בשבוע. היום אני משלבת תוך כדי, גם ריצות. כרגע אני מסוגלת לרוץ רבע שעה ברציפות, אני, הפדלאה הניצחית, זו שמורים לספורט היו האויבים הכי גדולים שלה, עושה ספורט יותר מרוב האנשים שני מכירה ולא רק זה, גם אוכלת בריא (כן כן, סלטים, דגנים וחיטה מלאה- כאילו תלשו אותי ממגזין הבריאות של עיתון הארץ). פתאום הבנתי שהאיתותים שהגוף שלי מאותת לי, הם איתותי בריאות, ככה מתנהג גוף בריא, הוא מתנגד להיות בחוסר פעילות ורוצה לצאת החוצה לפארק או לרחוב ולהתקדם במהירות שבה לא ניתן לראות פרטים בחלונות ראווה ברחוב. לפני חמישה חודשים הפסקתי לעשן, פעם הייתי מכורה לסיגריות, היום אני מכורה לספורט. מאז ירדתי 10 ק"ג והזרוע עוד נטויה.אני בטח נשמעת כמו קלישאה מהלכת אבל, כל כך טוב לי בלי המקל המסריח הזה שאני אפילו לא מתגעגעת אליו, ברור לי שאני לא אחזור לעשן, זה פשוט לא שווה את זה. מעולם לא היו לי בעיות של ביטחון עצמי, אבל עכשיו, צריך לגרד עם שפכטל את האף שלי מהשמיים. מדהים איך שינוי קטן בהתנהלות גורם למהפך עצום בחיים. אל תפסיקו לחייך! Jaya the cat ^-^ |