כחול הזקן היא אגדה עממית, הגירסא המפורסמת ביותר היא של הסופר שארל פרו שפירסם בשנת 1697 לקט סיפורים עממיים שנקרא סיפורי אמא אווזה. האגדה מספרת על נושא הנישואין מנקודת מבטה של הנערה. החרדה משידוך בין זרים גמורים במיוחד שמספר רב של שנים מפריד בין בני הזוג. המיניות בניגוד לאגדות כמו היפהפיה הנרדמת וכפה אדומה היא לא נושא הסיפור אלא החובה לציות. למרות שכחול הזקן מתואר כמפלצת, בני הזוג בהתחלה מסתדרים נהדר עד שהכלה שוברת את ההסכם עם בעלה. הקורא מסיק מכך שזה היה גורלן העגום של שאר נשותיו. נושא הסקרנות הנשית והאי ציות מזכיר את החטא הקדמון של חוה ואת סיפור תיבת פנדורה מהמיתולוגיה היוונית.
אגדת כחול הזקן מתוך הספר 'רצות עם זאבים' מאת קלאריסה פינקולה אסטס, הוצאת מודן.
במנזר של הנזירות הלבנות, בהרים רחוקים, ישנו זקן. איש אינו יודע כיצד הגיע למנזר. יש האומרים, כי הנזירות הן שקברו את מה שנותר מגופו, משום שאיש מלבדן לא רצה לגעת בו. אין יודעים מדוע שומרות הנזירות שריד שכזה, אבל זה נכון, ידידה של ידידה שלי ראתה אותו במו עיניה. היא אומרת שהזקן כחול, וליתר דיוק, כחול כעין האינדיגו. הזקן התנוסס פעם על פניו של מי שאמרו שהוא מכשף שנכשל, ענק חובב נשים, גבר שנודע בשם כחול הזקן.
אומרים שחיזר אחרי שלוש אחיות בעת ובעונה אחת. אבל הן נבהלו מזקנו בעל הגוון הכחול המשונה, ולכן התחבאו כשבא לבקרן. והוא, בניסיון לשכנען שכוונותיו ידידותיות, הזמינן לצאת עמו לטיול ביער. הוא הגיע כשהוא מוביל אפסר סוסים מעוטרים בפעמונים ובסרטי ארגמן. הוא הושיב את האחיות ואמן על הסוסים וכולם דהרו אל היער. בהמשך היום עצרו מתחת לעץ ענק, וכחול הזקן שעשע אותן בסיפורים והאכילן במעדנים.
האחיות החלו לחשוב, "טוב, אולי כחול הזקן הזה אינו נורא כל כך, אחרי הכל." כשחזרו הביתה דיברו ללא הרף על היום המעניין וכמה נהנו בו. ועם זאת, חשדותיהן וחששן של שתי האחיות הבכורות שבו להציק להן, והן החליטו לא להתראות שוב עם כחול הזקן. אבל האחות הצעירה חשבה שאם גבר יכול להיות כה מקסים, אולי אינו כה נורא. ככל שדיברה אל עצמה, נראה לה כחול הזקן פחות נורא, וזקנו נראה לה פחות כחול.
ולכן, כשכחול הזקן ביקש את ידה, נענתה לו. הם אכן נשאו, ואחרי הכלולות רכבו אל טירתו שביער. יום אחד בא אליה בעלה ואמר: " עלי לנסוע לזמן מה. הזמיני לכאן את משפחתך, אם תרצי. את רשאית לרכוב ביערות, לפקוד על הטבחים להכין לך משתה, תוכלי לעשות ככל העולה על רוחך, כל שתרצי. למעשה, הנה צרור המפתחות שלי. את רשאית לפתוח כל דלת ודלת בחדרי המזווה, בחדרי האוצר, כל דלת בטירה. אבל במפתח הקטן, הזערורי הזה, זה שקצהו מעוטר בפיתוחים - בו אל תגעי".
אחיותיה באו לביקור. הרעיה הצעירה ששה לספר להן. "הוא אמר שאנו רשאיות לעשות ככל שיעלה על רוחנו להיכנס לכל חדר שנרצה מלבד אחד. אבל איני יודעת איזה. יש לי רק מפתח ואיני יודעת לאיזו דלת הוא מתאים." האחיות החליטו לשחק משחק. להתאים כל מפתח לדלת שלו. הטירה התנשאה לגובה שלוש קמות, בכל אחד מאגפיה מאה דלתות. התקדמו האחיות לאיטן מדלת אל דלת והשתעשעו מפתיחת כל אחת מהן. הדלתות הסתירו מאחוריהן נכסים מנכסים שונים, כל דבר נראה יותר נפלא מקודמו. לבסוף הגיעו למרתף ובקצה המסדרון נתקלו בקיר חסום. את הדלת התואמת למפתח הקטן לא מצאו. כבר הן עומדות לפנות לאחור, שמעו צליל מוזר. "ארררררר". הציצו מעבר לפינה, והנה, הפלא ופלא - ראו דלת קטנטנה. "אחותנו, אחותנו, תני לי את המפתח שלך. זוהי בודאי הדלת אליה מתאים המפתח הקטן והמסתורי!" מבלי לחשוב, תקעה אחת האחיות את המפתח בדלת וסובבה אותו. המנעול חרק, הדלת נפתחה, אבל בפנים היה כה חשוך שלא ראו דבר. "אחותנו, אחותנו, הביאי לנו נר" קראו. הנר הודלק ושלוש הנשים צרחו פה אחד. בחדר הייתה שלולית דם. עצמות מפוחמות התגוללו על הרצפה, וגולגולות נערמו בפינות כערמות תפוחים.
הן טרקו את הדלת, שלפו את המפתח והחלו לרוץ מתנשפות ומתנשמות אל הקומה העליונה. אלוהים! אלוהים אדירים! הרעיה הביטה במפתח וראתה שהוא מוכתם בדם. ניסתה לנקותו בשולי שמלתה, אבל הדם גבר. "אוי, לא!" קראה. האחיות כל אחת בתורה ניסתה לנגב את הדם מן הפתח - אבל הדם נותר כשהיה, המפתח הגיר לאיטו טיפות דם. היא ניסתה כל שיכלה, שטפה את המפתח במים, שפשפה אותו בחול, בשיער סוס, צרבה את המפתח בלהבה - אבל המפתח המשיך לטפטף דם.
מה אעשה? בכתה. החליטה להחביא את המפתח בארון, וסגרה את הארון.
למחרת בבוקר חזר בעלה הביתה. נכנס לטירה וקרא לרעייתו. "ובכן, איך היה בהיעדרי?" "הכל היה טוב מאוד,אדוני." "ומה שלום מחסני?" "טוב מאוד, אדוני." "ומה שלום אוצרותיי?" "גם שלומם טוב מאוד,אדוני." "אם כך, הכל טוב אשתי? "כן, הכל טוב." "אם כך, מוטב שתחזירי לי את מפתחותיי." ובמבט אחד הבחין שאחד המפתחות חסר. "איפה המפתח הקטן ביותר?" "אני...איבדתי אותו. כן,איבדתי אותו. יצאתי לרכב וצרר המפתחות נפל, וכך ודאי אבד לי." אישה, מה עשית במפתח?" "אני... אני לא זוכרת." "אל תשקרי לי! אמרי לי מה עשית במפתח!" הוא שלח יד ותפס את שערה."כופרת!" נהם והשליכה לרצפה. "נכנסת לחדר, נכון?" הוא פתח את הארון וראה את המפתח הקטן שהמשיך להגיר דם על שמלות המשי היפיפיות שלה. "עכשיו תורך גברתי!" צרח וגרר אותה במסדרון למטה אל המרתף, עד שניצבו מול הדלת הנוראה. כחול הזקן העיף מבט אחד בדלת בעיניו היוקדות, והדלת נפתחה מאליה. שלדיהן של כל רעיותיו הקודמות היו מוטלים לפניהם. "ועכשיו!" שאג, אבל היא נאחזה במשקוף וסירבה להרפות. היא התחננה על חייה. "בבקשה, בבקשה, הרשה לי להכין את עצמי לקראת מותי. תן לי רק רבע שעה, לפני שתיטול את חיי כדי שאוכל להתפלל לאל." "בסדר" רטן, "יש לך רבע שעה, אבל היי מוכנה".
רצה במעלה המדרגות לחדרה והציבה את אחיותיה על סוללות הטירה. היא כרעה על ברכיה, אבל במקום להתפלל קראה לאחיותיה. "אחיותיי, אחיותיי! האם אתן רואות את אחינו באים?""איננו רואות דבר. איננו רואות דבר במישורים הפתוחים." מידי כמה דקות קראה למעלה אל החומות: "אחיותיי, אחיותיי! האם אתן רואות את אחינו באים?" "אנו רואות רוח סערה, אולי ענן חול במרחקים." בינתיים שאג כחול הזקן לרעייתו והחל לעלות במדרגות האבן. אחיותיה קראו: "כן, אנו רואות אותם! אחינו הגיעו וזה עתה נכנסו לטירה."
כחול הזקן הלך במסדרון לחדרה של אשתו. "אני בא לקחת אותך" שאג בקול. צעדיו היו כבדים. וברגע שכחול הזקן פרץ לחדרה, כשידיו שלוחות לפניו לאחוז בה, דהרו אחיה על סוסיהם אל הטירה, ופרצו גם הם לחדרה. הם הניסו את כחול הזקן החוצה, אל החומה, ואז בחרבותיהם תקפו אותו, חבטו ושיסעו, הכו וביתרו, מוטטו את כחול הזקן לרצפה, הרגו אותו אחת ולתמיד והותירו את דמו ועצמותיו לעיטים.
|