זמן איכות?  

תגובה למאמר של אריאל קרס, "הארץ" גלריה 7.3.10 

אריאל קרס כותב- במשפט אחד,

 מתוך מאמר שלם  שאני מסכימה איתו ועם מסקנותיו-

  מה שרבים חושבים ונוהגים לפיו: "הורות היא הזדמנות

מצוינת לשבת בצד ולא לעשות כלום מלבד שתיית קפה". 

 המאמר כולו מתאר באופן הומוריסטי את מה

 שאפשר לקרוא לו "תהליך התפקחות והתפתחות

 לסדרי עדיפויות בהורות";   המשפט הנ"ל הוא היחיד

 שאיתו יש לי עניין...

אנשי חינוך והורים מנסים ככל יכולתם לתת לילדים

 את מה שהם צריכים. בסדר. הבעיה היחידה היא

שהם רואים בתשומת לב ("צומי"), את המשאב האיכותי

 שיש לתת, וילדים צורכים בכמויות...אז זהו. שלא.

 לא רק...ילדים צריכים מבוגרים.

כדי לטפל ולהגן, נכון, וגם כדי ללמד ולהראות להם 

 מה דעתנו ויחסנו לעולם, לתוכו הבאנו אותם,

 וכיצד לגדול אליו. Roll model. מודלינג. מודל תפקיד.

 או: All of the above.

פשוט, קצת קשה ללמד ולחנוך מישהו

לתפקיד באופן תיאורטי...פעם פעם, כשחיינו

בחברה-שפויה-לילדיה, ילדים ראו מבוגרים

בעשייה, בעבודה, בתפקיד. הרבה הזדמנויות

 היו להם לראות מלאכות, אומנויות, עשייה 

 מוחשית, נראית, נחוות. נתפשת ומובנת יותר

 מ: אבא/אמא שלי עובדים ב(שם החברה),

אה... אני חושב/ת...כן, זו תגובה אמיתית של ילדים,

בגילאי יסודי. בגילאים צעירים יותר גם את זה

 הם לא יוכלו לדקלם. למה לדקלם? כי זה מה שהם יכולים.

כי  אי אפשר, בכלי החשיבה שלהם, וגם של מבוגרים

 אחרים, אם כבר הזכרנו, להבין ולדעת

 מה אתם עושים שם, במקום אליו אתם

הולכים כל בוקר. אפילו אם המקום הזה

הוא חדר עבודה בבית, במקרה הטוב,

 ומחשב נייד על שולחן האוכל, במקרה הצנוע יותר...

איך הגענו לזה משתיית קפה וצפייה בילדים?

 אה, כן. כי זהו, בשביל מבוגרים נורמטיבים,

 עובדים, יצרנים-זו עבודה.  doing.

  זמן איכות עם ילדים הוא "צומי",לשחק

ו"להיות איתם". Being  כזה.

תרשו לי להציע לכם לשנות את זה קצת.

 כשאתם עם הילדים-עיבדו. עיבדו קשה, טוב והרבה.

אבל באמת.עבודה-על-באמת בשביל ילדים,

(בגיל הרך ובגילאי יסודי, הכוונה),  זו עבודה

 שרואים בעיניים, אחרת זו עבודה בעיניים...

מה שרואים- מבינים. עדיף- עשייה שאפשר להתנסות בה,

בקטן, כשוליה. מה למשל? למשל לתקן רהיטים,

להכין ארוחה, לעבוד בגינה, לקפל כביסה, לנקות

את האוטו, לבנות צעצוע, מה, חסר מה לעשות?!

כל הנ"ל הן לא עבודות שכדאי לעשות רק

אחרי שהילדים יהיו מאופסנים במיטות או מול

המסכים. לא עבודות בשביל "מיקור חוץ". 

(שם נקי לעובדי ניקיון/גינון/אוכל שמגיע בשקיות וכאלה...).

אלו הם עבודות "חינוכיות".תעזבו  רגע את כמה

 שזה נשמע לא טוב, ותתרכזו במסר.

הילדים שלכם צריכים לראות אתכם עובדים.

 ברצינות. עושים. נקודה. ועדיף עושים טוב.

דהיינו- מכינים את הסביבה ואת עצמכם לעבודה,

 דואגים לכל מה שתזדקקו לו, מתפנים אליה,

 (שזה כולל לא לענות לנייד כשאתם באמצע סיוד),

מתאמנים בה ודרכה. שמחים בה. כן.

אחרת מה המסר? מה תרצו שהילדים יילמדו?

יילמדו, לא כדי שהם יהיו עובדי-הצווארון-הכחול

(או העורף השחור) של מחר. לא כדי שהם לא יחיו

 טוב בעולם בו הטכנולוגיה שולתתתת...

להיפך. כדי שהם יחיו טוב יותר בגוף ובנפש שלהם.

 גוף שמשמש להתאמנות במלאכות שונות,

שמפעיל כל מיני יכולות, לא רק את כף יד ימינם.

(כמעט אמרתי-שרירי העיניים, אבל גם זה לא נכון.

 מול מסך אין ראיית עומק ותנועה, ושרירי העיניים

מבלים שעות ארוכות  באבטלה סמויה ויקרה..).

בשביל הדימוי העצמי שלהם, הנה, אמרתי את

 השם המפורש.. בשביל דברים שאנשי-מקצוע-שלא-תדעו

 יודעים שהם חשובים. יכולת התמקדות והתארגנות,

 תפיסה מרחבית, וויסות חושי, מוטוריקה,

תיאום עין-יד,תכנון ועיצוב תנועה.. עוד? מוכר?

אלו דברים שמתאמנים עליהם, פוטנציאל למימוש.

אופציות.  לא  נעים לחיות בתוך גוף שלא יודע לעשות הרבה,

שתנועתו דלה, שלא מתרגל, לא מתמיין,

 לא מתממש, ומממש פוטנציאל. לא ממש.

 ילדים שראו, רצו גם, עשו גם, התאמנו בעשייה,

יודעים שהם יכולים לסמוך על עצמם.

 לא זה מה שאתם רוצים עבורם?

אז בפעם הבאה שהם באים להפריע לכם

כשאתם במחשב/טלפון, סליחה, בעבודה,

האירו אליהם פנים, כאילו הם הגואל,

 ותגידו משהו כמו: יופי שבאת, תביא לי את

 ארגז הכלים, (יש לך אחד כזה, נכון?),

ובוא/י נבנה את ההארכה לשולחן הפסח שתכננו...

ואם מישהו בסביבתכם מרים גבה איכותית,

 תשלחו אותו אליי..