שלושה שבועות לפני ליל הסדר אני נכנס לכוננות ספיגה כאשר אל המודעות שלי מסתננת הידיעה שבארוחה המשפחתית הקרובה שוב יגיע הדוד אלי שמגיל שמונה מורט את אוזני ומבקר באופן קבוע את המקצוע שבחרתי. בכל פעם שאני חושב עליו הוא גורם לי לחשוב על מעשים שהייתי עושה לו שבגינם מכניסים אנשים לבית הסוהר. מהרגע שעלה לתודעתי ועד לסעודה אני נמצא בתקופת הכנה, בונה מטען רגשי שלילי ורגישות עזה כלפיו המחפש נתיב לצאת החוצה.
זו הסיבה שאני שונא את הארוחות המשפחתיות הללו בחגים. בגלל הרגשות שהן מעוררים בי עוד לפני הארוחה, ובמהלכה. אחרי מילה או משפט שלא במקום ששוב הושמעה על המקצוע שבחרתי נוצרת בי התפרצות וולקנית רגשית, עד שבמקום להשתחרר אני יוצא מרוקן עם רגשות אשם והבטחה שבשנה הבאה אני בצימר בצפון.
יש לי קושי עם ליל הסדר, אני הרווק היחידי במשפחה וכל הדודות והדודים שלי מתגייסים בחג הזה לבדוק מה לא בסדר אצלי שבגיל שלושים ושבע אין לי עוד אישה, שלושה ילדים, משכנתא, ואלבום תמונות להראות להם ברגעי השעמום של הסעודה.
"אני בגילך היו לי כבר שלושה ילדים" אומרת לי הדודה יוספה מהצד של אבא שלי ואני מתאפק לא להגיד לה מה חושב עליה הבן האמצעי שלה שתפס אותה בוכה באחד מהחגים על תמונה של גבר צעיר שהוא לא אבא שלו.
אמא שלי תדבר בפעם השלוש מאות אלף כמה חמוד הייתי כשהייתי קטן ואיך בליל הסדר הרביעי שלי נכנסתי עם מקל של מטאטא שהיה גדול פי שלוש ממני ובסיבוב אחד מהיר של גופי האוחז במקל העפתי על הרצפה את הירושה שלה, חמישה אגרטלי קריסטל שעמדו על שולחן הפסח כדי שהאורחים יראו.
דודה פניה תדבר כמה החיים שלה קשים מאז שבעלה נפטר והשאיר לה ירושה, שלוש דירות של מאה וחמישים מטר מרובע במרכז תל-אביב ואחותי תצהיר שהשנה היא לא רוחצת כלים כי היא כבר רחצה בשנה שעברה.
ואני כל מה שאני יכול לחשוב עליו בסעודת החג זה שהייתי נותן הכול כדי להיות עם לוסי הפקידה בבנק עם השדיים הגדולים ואם זה בלתי אפשרי אז לפחות שבמקום המצות שעל השולחן הייתה מונחת עליו צלחת גדולה של חומוס אבו גוש אותה הייתי מנגב בכיף עם פיתה אסלית מהמאפיה של אבו יוסוף מיפו. |