כי כל מה שיש לי, אני מפתחת הזדהות איתו. הדברים שיש לי הופכים להיות אני. ואז, ברגע שמשהו נעלם, אני נאבדת, אין לי אחיזה, אני מצטמצמת נפשית למימדי גרגיר ונכנסת להיסטריה יומיומית. החוסר הזה מאפיל על כל מה שיש לי וחמור מכך – שם את כל הפוקוס שלי והאנרגיה שלי במה שחסר, במקום במה שיש.

אצל כולנו, המציאות מזמנת לא פעם את רגע שבו מופיע הפחד מ – "מה יהיה איתי עכשיו כשאין לי את.../מה זה אומר עלי כשלא הולך לי ב.../ מה יגידו/ איך אראה את פרצופי/ איך הגעתי לנקודה הנמוכה הזו/ איזו בושה... ועוד ועוד היגדים קשים שאנחנו משליכים על עצמינו ושהופכים את ההווה לקיום בלתי נסבל. 

זהו את הרגע! זה הרגע שממנו נפתח ערוץ למקפצה פנימית. אם לא ננצל אותו כראוי, הגועל העצמי וההלקאה יתחילו לתפוח במהירות למימדים חסרי פרופורציות. פתאום כל הווייתכם תהיה מקוטלגת תחת "כישלון". זו תגית קשה. כל כולה נגטיביות. יש לה טבע של התפרסות על כל המרחב הפנימי שלנו. היא רוצה להשתלט על כל טריטוריה חיובית. ה - "אין לי" הופך להיות מעובדה יבשה של מציאות אוביקטיבית להגדרה כלל מערכתית ששוכנת במודעות ופועמת במרץ על כל מיתר וכל ריקמה בגופינו. ברגע שהענקנו ל – "כישלון" מרחב מחייה עצמאי, אנחנו מתחילים לנכס לו תכונות מיסטיות. שלל אמונות טפלות על התנהלותינו. פתאום זה מגדיר לי את גבול יכולותי. ואז, נורת אזהרה דולקת דרך קבע בראש..כמו שלט מהבהב של "זהירות תהום". מפחיד. חרדתי. אך למעשה אין בכלל סכנה. ה – "אין לי/נכשלתי" מתפתח ל –"זה מעבר לכוחותי/ גדול עלי" . מתחיל נוהג של ויתור מראש, משום שהפחד מהכישלון אפל ויש לו גרורות אינסופיות. חיי הופכים להיות נטולי חיים, אני זהירה ומפוחדת. כל מעשיי מתחילים לשרת את החרדות. אני יוצרת מציאות שמצמצמת אותי. התחושה העצמית קשה וכל הישגי עד כה, כל הנפלא שבי מונחת לגובה פני הים אם לא מוטבע עמוק בקרקעית.

כדי לשדרג את חיי ולהיפטר מעודפי תיסכול, עודפי גורמי סיכון למחלות ולצמוח באמת מתוך עצמי שאינו תלוי בתכתיבים חיצוניים, עלי לשחרר את ההגדרות הנוקשות, השכלתניות, הקבועות מראש.

אני חייבת לעצמי לחיות את חיי שלי ולא של הרזומה האולטימטיבי שיעשה את ההורים שלי גאים בי, את הבחורות למעריצות שלי, את מנהל הבנק ללשון בישבני.

כבוד והערכה אינם דברים שצריך לזלזל בהם, אבל יש לזכור ממי הם באים, אילו תפיסות ועולם ערכים שם בחוץ גוררים את אותה הערכה כלפינו. אני מקבלת ריספקט בריספקט ותודה. רק שטפיחות שכם כאלו אינן מגדירות אותי, בדיוק כפי שהדברים עליהם אקבל מאותם אנשים סטירה רוחנית, אינם מגדירים אותי.

הדברים הנפלאים שיש לי, ברכה גדולה. באמת. עם זאת, העדרותם לא אמורה לתייג אותי מחדש.

ההיסטוריה שלי, זו שהביאה אותי עד הלום, עם כל מרכיבי אישיותי, גם היא חיצונית: עשו לי, נתנו לי, אכלו לי, שתו לי ...ואני הגבתי כפי שהגבתי ונבניתי בהתאם. זה מעולה, כי ביסודי אני פועל יוצא של תגובות למציאות. עובדה זו לעולם לא משתנה. גם כשאני באמצע החיים.  

יש עובדות במציאות. המציאות דינמית. מלאה במיסתורין. משהו שנראה רע עכשיו, יתכן ויתברר אח"כ כמה שהציל את חייכם. ברור שגם להיפך... ברכה עלולה להיות הקללה ומה שאנחנו רוצים בראש הוא לרוב ההיפך ממה שאנחנו צריכים. ביומיום, המודעים מבינינו אוהבים להשתמש בביטויים כמו "אין לדעת מה יוליד יום" ובגיל מסויים מבינים שכל מה שהיה אקסיומות וודאות בחיים, מתחיל להסדק. אז קחו בעירבון מוגבל את המציאות, כי היא נצפית דרך העדשה הסובייקטיבית שלכם בלבד. יש הטוענים שאף נוצרת כך.

לה וידה לוקה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!