עד לפני מספר ימים שימש המקום הזה כבורדל מכובד, כעת זוהי שוב פיסת נדל"ן המחכה לקונים. בן לולו המתווך אמר שזאת לא תקופה טובה למכור ושזה ייקח זמן. אז בתקופת הביניים אני כאן לבדי עם הכלב הטוב, מסתובבת בין החדרים וחושבת כמה אני בת מזל להיות בעלת נכסים, הן דניידי והן דלא ניידי, ונפלא עוד יותר שהצלחתי בחיי לסחור גם באלה וגם באלה. לדוגמה, קניתי את הבית הזה באיזור הסיטונאי של תל-אביב-יפו על כל היושן שבו, לפני שש שנים. דירה ענקית בקומת הקרקע, עם מסדרון ארוך ושלושה חדרים מכל צד הפתוחים אחד אל השני כמו קטרי רכבת. הדלת האחורית נפתחת אל מרפסת עם מעקה בטנוני, גבוהה אך מעט מחצר הבניין שעץ אורן צומח בו. זה היה המרחב המושלם לבית זונות מהסוג שחלמתי עליו. מדמיוני שאבתי את העידון הצרפתי שביקשתי להאציל למקום, והבניין שנבנה בשנות השלושים היה מלא בפרטים ארכיטקטוניים בסגנון אירופאי, כולו מרוצף באריחים צבעוניים, חלונות גדולים ותקרה גבוהה. הריהוט, השטיחים, הכיסויים והווילונות - כל אלה בחרתי בהתאם לאופנה הפריזאית של סוף המאה התשע-עשרה. הצלחתי לשחזר אף את החושניות הספוגה בריח אבק והאווירה הזנותית המתבקשת.

אחר צהרים של ספטמבר. אני מדליקה סיגריה, יוצאת אל המרפסת ויושבת על כסא פלסטיק. על שרפרף ליד מאפרה מלאה בדלי סיגריות מצהיבים, מונחת משקפת אופרה קטנה. הכלב מתיישב למרגלותי ואנחנו נהנים ממגע של רוח עדינה שעוברת ממערב למזרח. אני מתבוננת דרך המשקפת בקן שבנו הירגזים על העץ מכדורי מוך, שיער וצמר גפן. לשמחתי אני מגלה תנועה בקן. יש מישהו בבית. ציפור מציצה החוצה, בודקת את השטח ועפה, שנייה מוציאה ראשה ומסתכלת. זאת כנראה הנקבה, ייתכן שיש בקן ביצים שצריך לשמור עליהן. אולי יהיו אפרוחים.