לא בכל יום הייתי רואה אותם,לעיתים רק  פגישה קצרה במכולת.

 הוא, איש ארוך גמלוני פוסע בצעד רחב מתנדנד.

מרים את עיניו ובשגרה ספק רצינית אולי קצת מהתלת, רועם בקולו :

" בוקר טוב מיידלה ! מה חדש בכפר?”

בקיץ היה לבוש מכנסי "זלמן" שהתדלדלו מעבר לברכיו. 

לרגליו הרזות - סנדלים ישנות, פטריות מכרסמות ציפורניו.

כובע טמבל מונח על ראשו  שיוכל לנגב זעת פניו .

עם בוא החורף היה מחליף כיסוי ראשו לכובע גרב צמרי וחם. 

 אשתו סוכר הארץ.

מחישה צעדיה כדי לא לפגר אחריו.

נשימתה כבדה, פניה סמוקים מנידה את ראשה לשלום כשחיוך ביישני

מרפרף ומנשק את פניה.

לשאלתי, מה נשמע? הייתה משיבה בהנהון מהיר, :"הכל בסדר רק שלא יהיה יותר גרוע.

"נהגתי לקנות בביתה ביצים סדוקות- היא שלשלה תמורתן לקופתה הקטנה.

מדי בוקר היתה מכינה סלט ירקות,  חביתה גדולה ומגישה לאישה.

מעולם לא ישבה לצדו בשעת אוכל. עומדת היתה כמו חוסה בצילו וטובלת פיתה בצלחתו.

הוא היה מקרב כוס תה מזכוכית אל פיו ושותה בקולות וברעשים ,שמא ישרוף  לשונו.

בהומור ובחן היתה שוזרת שיחה רקומה,    מצטטת שירים של רחל.

הוא צטט את דברו מהעתון היומי, שהיה מונח לידו.

 ארבעה ילדים גידלו יחד.

 רק אחד נעצר  שואל לתשובה. לבש שחורים ובמגבעת זקן הסתיר חיוכו..