בסוף השבוע חזרתי מהדירה שלי חזרה הביתה, לירושלים. אחרי שאכלתי אוכל טעים של אמא, ושיחקתי עם אחי הקטן, הלכתי לחפש תיק בית ספר ישן ללימודי המתמטיקה שהתחלתי לא מזמן. נכנסתי למקלט מלא החפצים, הזזתי רהיטים, פתחתי קופסאות, והינה מצאתי משהו שישן, שאפילו שכחתי שהיה לי – ספר הלימוד בקורס היסוד שלי בצבא.           

בנשיפה, הוצאתי את האבק שרבץ עליו, והרגשתי כאילו מצאתי ספר עתיק בסרט הוליוודי. הספר, שמורכב מקלסר עם חוצצים, בהם הנושאים השונים שלמדתי, היה מעט בלוי אבל במצב טוב. לפחות טוב כמו שקיבלתי אותו. התגעגעתי לשיניים שלא נסגרו כמו שצריך בקלסר, ובשרבוטים שהוספתי פה ושם על הכריכה. הרגשתי כאילו מצאתי חתיכת פזל שנפלה לי.           

כמו ילד קטן, לקחתי את זה ישר לחדר הישן שלי. הדלקתי את האור כי הצהריים כבר ברחו להם והתחלתי לדפדף. בהתחלה היה חומר משעמם שלמדתי כבר. הסתכלתי על הכתב, רפרפתי על החומר, ואז העברתי לסוף. שם, כמו בכל מחברת שהייתה לי, היו שומרים ה"אוצרות" שלי. שרבוטים חסרי משמעות, שיחות עם חברי לכיתה, והכי חשוב, שירים וסיפורים קצרים.           

קראתי את הסיפורים לאט, מנסה להיזכר מאיזה חומר קרצתי אותם ממני. הסיפורים היו לא מסודרים, קצת חוזרים על עצמם וחסרי פרטים. השירים חזרו על עצמם והיו קצת מבולגנים. ובכל זאת, הרגשתי כאילו אני נוגע בזהב. הזיכרונות הקטנים על דפי הקלסר, החזירו אותי 3 שנים אחורה. ראיתי למול עיניי את כיתת הלימוד שלי בצבא, את המחשבות שהיו לי בין הכיסאות, ואת היד הכותבת שלי, בזמן שמלמול מחשבים מתנגן ברקע. זה היה מדהים. פיסת נוסטלגיה למול עיניי.           

מה שיותר הדהים אותי בקלסר היה החלק שכתבתי. אני זכרתי את עצמי בקורס כחייל שלא היה לו רגע לנשום, וזה מה שהיה. כשלא ללמדנו, יצאנו מהכיתה לנשום אוויר ל5 דקות. בהפסקת הצהריים היינו כעדר פילים לחדר האוכל. רגע לפני שסיימנו את הלימודים היינו עסוקים בלנקות את הכיתה. בזמן השיעור למדנו ושיננו, כי ידענו שזה מה שנעשה בסדיר. כשהיה זמן סידרנו את המחברות, כדי שנוכל לכתוב כמו שצריך. לא היה לנו דקה שקטה. והינה, בין הניקיונות ללימודים, בין הנסיעות לאכסניה וההליכות לשקם, נוצרו להם הסיפורים והשירים. פרי כתיבתי שפוזרו בין הנושאים במחברת, כמכתב לאני עתידי. ואני, התענגתי על כל רגע.           

עוד דבר שהדהים אותי היה כמה הכתיבה שזורה בי. עד כמה שאגיד שאני איש מחשבים, עד כמה שאני אראה מקצועי, אני כותב. זאת קללה וברכה שאני עד לא מזמן לא הכרתי בה. בשבילי, זה היה מובן מאליו, אבל עכשיו, אני יכול לראות כמה הכתיבה היא משהו מהותי בחיי. אני אוהב לכתוב. אני אוהב לצייר במילים את קשת רגשותיי. אני אוהב לברוח מהמציאות לעולמות שאני יוצר.            

סגרתי את הקלסר, נזהר על הדפים ודואג שהכל יחזור למקומו כמו שצריך. הרמתי אותו בהערכה ושמתי אותו מתחת למיטה הישנה שלי, מקום שאפשר לאחסן דברים. הלכתי להמשיך לחפש את התיק שלי, וחשבתי לעצמי כמה מוזר זה שדברים שאני לוקח כמובן מאליו, יכולים להיות כל כך בעלי ערך אחר כך. אל תמעיטו בערכם, ואל תוותרו בקלות על המתנות שקיבלתם. בסוף, כשתדפדפו בחייכם אחורה, תוכלו לראות כמה הם יקרים הם באמת. ואני? אני בכלל מסיפור אחר...