בסך הכל, טקס האוסקר ה-82 עבר ללא תקלות מיוחדות. חוץ מזוכה אחד שהתזמורת לא אפשרה לו לנאום ולא היה בסביבה ג'ון סטיוארט שיקרא לו לשוב לבמה, הכל עבד חלק. לא נרשמו הפתעות רציניות, להוציא אולי את הזכיה של פרשס בפרס התסריט המעובד, קטגוריה שתלוי באוויר נחשב לפייבוריט ברור בה. היו שהמרו על אווטאר כזוכה הגדול, או שחשבו שממזרים חסרי כבוד יקח את הפרס על התסריט המקורי. אני רק מצטער על כך שלא פרסמתי הימור סופי על הזוכים לפני הטקס. חוץ מקטגורית השחקנית הראשית (עוד אגיע לזה) והתסריט המעובד, קלעתי בניחוש הזוכים בכמעט כל הקטגוריות. הזכיה של מטען הכאב בשתי קטגוריות הסאונד הפתיעה אותי, אבל המרתי עליו בתור הסרט, הבימוי, התסריט המקורי והעריכה הטובים ביותר.

זה לא היה טקס שיזכר לדורות. הסרט הקטן שהיה לזוכה הגדול נתן את ההצגה, אבל מפיקי הטקס לא ניסו ללכת נגד נוסחה מנצחת. כמו בשנה שעברה, נרשמה עליה ברייטינג, אם כי אני בספק אם הגורם לכך היה הטקס עצמו כמו זה שהאקדמיה נתנה מקום לשוברי קופות שהקהל בבית מכיר היטב. נכון שהכי הרבה זכיות הלכו לכשלון מסחרי, אבל לפחות עכשיו יתחילו להפיץ אותו כמו שצריך ברחבי העולם. אם ג'יימס קמרון לא היה כבר במצב בו הוא מועמד לאוסקר על הסרט הכי מצליח בהיסטוריה, אולי היה זוכה. ההרגשה שלי מלכתחילה הייתה שלאקדמיה אין כוונה לשחזר את ההשג של טיטאניק גם באוסקר ושמרבית הקולות ילכו לסרט פחות בידורי ויותר תואם את מה שנחשב איכותי.

סטיב מרטין ואלק בולדווין היו חביבים כמנחים. בניגוד להשערה הראשונית שלי, הם לא פעלו כזוג מוזר, בו בולדווין הוא המבוגר האחראי ומרטין הוא לץ מופרע, אלא היו שניהם מפרגנים ועוקצים. שניהם זרקו בדיחות של שורה אחת על מגוון מועמדים ואז נמנעו מלהתערב לאורך רוב הטקס. דיאלוג הפתיחה התנהל כמו קטע וודביל ישן, מינוס הסאטירה. אהבתי במיוחד את הפרצוף הרציני שעטו בכל פעם שהתיחסו לג'ורג' קלוני. השנה הושלם תהליך בו הפסיקו להזמין את ג'ק ניקולסון לאוסקר ומינו רשמית את ג'ורג' קלוני למלך הנשף במקומו. אני עדיין חושב שג'ון סטיוארט ואלן דג'נרס עשו עבודה טובה יותר כמנחים, בעיקר כי הם הביאו את הסגנונות האישיים שלהם למשדר ולא ישרו קו עם מוסכמות הפריים טיים. מונולוג הפתיחה של מרטין ובולדווין הזכיר מונולוג פתיחה של תכנית ארוח לילית, בו לא אומרים שום דבר שערורייתי מדי, מחמיאים לכל מי שעשוי עוד לעלות לבמה ותמיד יכולים להציל בדיחה בעזרת רמיזות הומוארוטיות. למעשה, הרגע המוצלח ביותר בטקס היה כנראה התמונה של שני המנחים צופים בטלויזיה עם כרבולית ורודה. הספק פארודיה על פעילות על טבעית לא ממש עבדה, אבל אהבתי את הנונסנס אליו כוונו הכותבים.

אני לא מבין את הרעיון מאחורי קטע הריקוד המאוד ארוך שהציג את המועמדים על הפסקול המקורי. מילא אם היה קשר כלשהו בין הכוריאוגרפיה לסרט המועמד, אבל אלה היו פשוט חמישה קטעי ריקוד כמעט זהים שההבדל הניכר היחיד ביניהם הוא שהחליפו את התאורה מכחול ללבן. מה שהכי תמוה זה שלפני עשור, החליטו להפסיק עם קטעי ריקוד כאלה כי הם מעניינים את התחת. למה דווקא בתקופה בה ABC כל כך מודאגים מהרייטינג של האוסקר, מחזירים את השעמום הזה? בכל אופן, בהתחשב בשאר המועמדים, הזכיה של מייקל ג'יאצ'ינו בהחלט מוסכמת עלי. לא שמה שאני חושב משנה, אבל למעלה הוא בהחלט אחד הפסקולים המקוריים הטובים של השנה. בהתחשב בכך שסרטים יותר בולטים מוזיקלית, כמו הנסיכה והצפרדע, Crazy Heart וארץ יצורי הפרא, נמצאו לא כשירים להתמודד בקטגוריה זו, מייקל ג'יאצ'ינו ראוי ועוד איך.

עוד דבר שמציק לי בשנתיים האחרונות, הוא אופן הצגת המועמדים לפרסי המשחק. בשנה שעברה, הביאו חמישה זוכי עבר (עשרים בסך הכל) וכל אחד מהם נשא נאום של כמה דקות על אחד המועמדים. השנה, השאירו את התהליך רק לקטגוריות המשחק הראשיות ובמקום זוכי עבר, הזמינו אנשים שעבדו עם המועמדים וספדו שבחו אותם בסגנון אלו הם חייך. לאחר מכן, עלה/תה הזוכה משנה שעברה להכריז על המנצח.

המנצח. גם זה היה מוזר. בעשרים השנים האחרונות, מפיקי האוסקר הקפידו למנוע מצמד המילים "והזוכה הוא" לפקוע בזמן השידור. מישהו הרגיש שהדבר רומז שכל השאר הם בהכרח מפסידים, מה שנכון, אבל נשמע פחות יפה. המנהג מאז היה להכריז על המנצח במילים "והאוסקר הולך ל...". אותה טעות תחבירית (לא מתחילים משפט ב-ו' החיבור), אבל ניסוח נעים יותר. השנה, הוחלט פתאום לזרוק את העדינות מהחלון ורוב הזוכים הוכרזו במילים "והזוכה הוא".

בכל אופן, אני נגד הנאומים הנ"ל. לא רק שהם גורמים לקטגוריות המשחק להראות חשובות יותר מכל קטגוריה אחרת, הם משעממים ומלאים בחנופה מיותרת. עצם המועמדות זו הוכחה שהרבה חברי אקדמיה חשבו שאלה שחקנים טובים. אין סיבה שאת פרס הסרט הטוב ביותר יגיש טום הנקס, אחד הנואמים הטובים בהוליווד, במשפט וחצי ומבלי להציג אפילו את המועמדים, אבל השחקנים יזכו לטקס בתוך טקס משלהם.

כל פרסי המשחק הוענקו בהתאם להימורים המובילים. אותה רביעיה שזכתה גם בגלובוס הזהב ופרס גילדת השחקנים. קצת הפריעה לי הזכיה של סנדרה בולוק. כשהכריזו על המועמדים, ציינתי את זה שבולוק לא נחשבת בדרך כלל לשחקנית טובה במיוחד. כאילו כדי לחזק את הטענה הזו, בולוק זכתה בפרס הראזי לשחקנית הגרועה של השנה יום לפני (אבל הייתה מספיק שאקלית להגיע לטקס ולעקוץ את השופטים על שבטח הצביעו מבלי לצפות בכלל בסרט). חשבתי שקארי מאליגן תזכה, גם כי אין לה עבר מלא סרטים לא אהודים וגם כי האקדמיה תשבה בקסמיה הבריטיים. כשראיתי את מאליגן על הבמה בטקס (כלומר, כשהצלחתי להסיר לרגע את העיניים מזואי סלדנה), הבנתי שחסרה לה הכריזמה לנצח את סנדרה. לפחות יצא פרט טריויה משעשע.

היי! זוכרים את הסרט בשפה זרה, הקטגוריה הזו שישראל הייתה פייבוריטית בה בשנה שעברה, אבל הפסידה לסרט יפני על לוויות וצ'לו? היינו מועמדים גם השנה, למרות שעג'מי היה מתחרה הרבה פחות בולט מואלס עם באשיר. כמו באשיר ובופור שקדם לו, עג'מי הצליח להרגיז לא מעט אנשים בארץ, אלא שהפעם עשה זאת ממש ברגע האחרון. סכנדר קובטי, הלא יהודי משני במאי הסרט, הספיק לעורר שערוריה כשאמץ את גישת אוהדי הפועל ואמר שהוא לא מייצג את ישראל. בתגובה, הוחלט להוציא חוזה על ראשו במידה ועג'מי יזכה. למרבה המזל, שונא היהודים לא זכה והפרס הוענק להסוד שבעיניים הארגנטינאי, סרט מוצלח בסך הכל, אבל עם יותר סופים משיבת המלך. בניגוד ליוסף סידר, או ארי פולמן, קשה להאמין שמישהו יזכור לקובטי את ההתבטאות הלא לאומנית שלו, או את קובטי עצמו. עג'מי לא הותיר רושם ברחבי העולם כפי שהתרגלנו מהקולנוע הישראלי. סטיב מרטין אמר בתחילת הטקס שמריל סטריפ מחזיקה בשיא המועמדויות לאוסקר על משחק, או כפי שהוא מעדיף לומר, שיא ההפסדים. ישראל היא מריל סטריפ של השפה הזרה, רק בלי החלק של שתי זכיות קודמות ותהילת עולם.

מי שבאמת אמורים להתעצבן על הבחירה בהסוד שבעיניים, הם מבקרי הקולנוע. כל השנה הם מדברים כמה סרט לבן של הנקה מופלא ומדהים ואכזרי ומעורר מחשבה, בלי לקלוט שזו בדיוק הסיבה שלא זכה. האוסקר לסרט בשפה זרה לא מוענק לסרטים מעוררי מחשבה. הוא מוענק לסרט הוליוודי שבמקרה הופק מחוץ לארצות הברית ואינו דובר אנגלית. עג'מי עוד היה יכול לדבר איכשהו ללב האנשים שהצביעו להתרסקות לפני כמה שנים, אבל מיכאל הנקה? תהיו רצינים.

רגע ביזארי במיוחד התרחש כאשר Music by Prudence זכה בפרס הסרט התעודי הקצר הטוב ביותר. הבמאי רוג'ר רוס וויליאמס עלה לקבל את הפרס, כאשר מי שנראית כמו דודה של ג'ודי שלום-ניר-מוזס, התפרצה באמצע הנאום שלו והחלה בנאום משלה. כדי להוסיף למבוכה, שלוותה במבט WTF חודר מצד וויליאמס, דודה מוזס אמרה כמה חבל שגיבורת הסרט לא באולם, כאשר הבמאי תקן אותה וציין שהיא נמצאת. זה אומר שהאישה המפחידה בכלל לא ישבה לצד אנשי הסרט והגיעה מחלק אחר של האולם, אולי מהמזנון. בדיעבד, הסתבר שמדובר באלינור ברקט, שהשתתפה ביצירת הסרט והייתה מועמדת כבמאית לצד וויליאמס. חילוקי דעות בין השניים על בימוי הסרט וחלוקת הקרדיט הגיעו עד לבית המשפט, אבל באוסקר הכל נשכח ונסלח. זאת אומרת, במידה והוא יסלח לה על שהרסה את הנאום החשוב ביותר בקריירה שלו.

בכל זאת, זה לא היה הדבר המוזר ביותר באותו טקס בעיני. לפני שנתיים וחצי, נפטר אינגמר ברגמן, אחד הבמאים החשובים והמשפיעים בהיסטוריה, שמעולם לא זכה באוסקר (חוץ מפרס מיוחד). בשנתיים האחרונות, נפטרו גם אנתוני מינגלה וסידני פולאק, שניהם במאים ומפיקים זוכי אוסקר. לאף אחד מאלה לא הייתה מחוה בשידור האוסקר לאחר מותם. למי כן עשו מחוה? לג'ון יוז. לא שאני מזלזל בתרומה של יוז לעולם הקולנוע ולערך התרבותי של סרטיו, אבל אם מישהו היה זקוק להוכחה שהרכב האקדמיה משתנה ללא הרף, זכינו למחוה אחרונה ממושכת אותה הציגו מתיו ברודריק ומולי רינגוולד ומה שנראה כמו השאריות של מקולי קאלקין. הדבר המדהים, מעבר לכמות הכוכבים שהופעיו בסרטיו של יוז בתחילת דרכם, היא שהאקדמיה מתייחסת לבמאי/תסריטאי סרטי נעורים וקומדיות לכל המשפחה כאמן גדול וזה בהחלט שינוי רציני מצדה.