כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הנה אני באה!

    רשימות של ירושלמית בגוש דן

    ארכיון

    לא עושים סטטיסטיקה משני נתונים

    6 תגובות   יום שלישי, 9/3/10, 00:48

    מוקדש באהבה לד', בדרכה משעבוד לגאולה, ומזוגיות לאור גדול.

     

    הייתי בת 18, ובאתי לחתום על טופס קד"צ בלשכת הגיוס בטבריה. הוא החתים אותי, וגם הילת פקיד-לשכת-הגיוס העכורה לא הסתירה את מגניבוּתו שביצבצה מה"וי" השזוף של המדים, מהחרוז הקטן על הצוואר, ומההתנהלות הפלרטטנית-משהו שלו מולי. בפינת השולחן שלו היתה ערימת מגזינים על אופנועים, ואני לקחתי אחד ועלעלתי בו, כדי שיחשוב שגם אני מגניבה. זה עבד. גם עלי. הוא אמר שזו תהיה עבירת משמעת מצידו לדוּג את הטלפון שלי מהפרטים בטופס. היפותטית, כמובן. שום בעיה. הושטתי לו פתק עם הטלפון שלי. זה היה לפני עידן הסלולרי.
    דיברנו בטלפון, הוא סיפר לי שהוא עובד בחוף לבנון בכינרת, ושהוא מתכוון לבלות שם את יום כיפור הקרוב. סתם, סיפר לי.

    הייתי בת 18, ובדיוק קיבלתי רישיון נהיגה. בבוקרו של ערב יום כיפור אבא שלי הכריח את אחי להעביר לי שיעור בהחלפת גלגל בטרם אצא לנסיעה הבין-עירונית הראשונה שלי לבד. עשיתי "כן כן" עם הראש (סליחה, אחי היקר, שהייתי כה אדישה לאחד מן הרגעים הכה מעטים בהם תיפקדת כאח גדול. עונשי הוא תלות בגברים לצורך החלפת גלגלים עד עצם היום הזה), זרקתי שק שינה בבגאז', לקחתי את חברה שלי, ונסענו לכינרת, לחוף גופרה. רעיון גדול לבלות את כיפור בכינרת, לא? תזכירו לי, של מי היה הרעיון הזה? אגב, זו היתה הפעם האחרונה שלא גבו שם תשלום בכניסה ביום כיפור. כנראה שפתחנו טרנד, או שהגענו בדיוק בסוף עידן התמימות.
    עשינו את עצמנו מבלות בסבבה על החוף לכמה זמן, ואז עברנו "בספונטניות" לחוף לבנון הסמוך. (נו, אחרי הכל, בחוף גופרה מסריח מגופרית!). שוטטנו על החוף "לתומנו" עד שמצאנו אותו. אותו ואת ערימת החברים המגניבים שלו. נערי החוף.

    הייתי בת 18, וחתיכים עם מגפיים, אופנוע, וקצת אדישות עשו לי את זה. הו-הו איך שהוא עשה לי את זה. ישבנו וקשקשנו איתם, השמש שקעה, הוא הציע שנעשה טיול קטן. טיילנו עד סוכת המציל. טיפסנו אל סוכת המציל. התמזמזנו בסוכת המציל. הבנאליה לא דגדגה לי. אולי אפילו להיפך. הרגשתי שאני חיה את החיים, שאני מהחבר'ה המגניבים בסרטי הנעורים. הייתי בhigh מטורף. ירדנו מהסוכה ועברנו לחדר שלו, מין קרוואן כזה ששימש למגורי עובדים.
    שנה לפני כן, בשמחת תורה, שכבתי עם מישהו בפעם הראשונה (בחוגי השמאל זה נחשב מאוחר למדי, מסתבר). היינו קצת ביחד, לא ממש הספקתי הרבה, ומאז ועד לאותו יום כיפור לא עשיתי כלום. הוא, לעומת זאת, היה בן 19 אבל הספיק הרבה, הרבה יותר. אני זוכרת שבשלב שעוד דיברנו קצת במיטה שלו הוא אמר לי משהו בסגנון "ברור שמה שיהיה בינינו הוא קצר טווח". נראה לי שהוא גם יכול היה להגיד שהוא נוהג לרצוח בעינויים את הבחורות שהוא מזדיין איתן וזה לא היה משנה. בטח גם זה היה גורם לי להרגיש מגניבה. איזו אמיצה אני, נכנסת להרפתקה הזאת, בלי עכבות, בלי דעות קדומות, בלי רגשות אשם. אשה משוחררת. פמיניסטית. רק בת 18. חבל על הזמן. כבוד למגזר!

    הוא ניסה לברר אם גמרתי: בעבר, ועכשיו. אני הייתי נבוכה מהדיון הזה. היה עוד סיבוב ונתתי לו להבין שהוא הראה לי את האור. אני בעצמי לא ממש הבנתי במה מדובר, אבל גם לא היה אכפת לי כל-כך. נדלקתי, נהניתי, היה לי סוּפֶּר-מגניב. ביום שאחרי הוא השיט אותי על החסקה. בחיי. במוצאי כיפור עלינו על האוטו חזרה הביתה, כל הדרך נסעתי עם אורות גבוהים, מתעלמת מכל הנהגים שנסעו מולי. פשוט הייתי באופוריה (וכן, גם נהגת חדשה...). הסטוץ הראשון שלי. ריחפתי.

    עבר איזה שבוע או שבועיים ואז עשיתי את הטעות, וחזרתי לעוד. שוב באתי בהפתעה ובלי הזמנה. החברים היו שם ואמרו לי שהוא ישֵן, היה לילה קשה אתמול או משהו. אני חושבת שניסיתי להעיר אותו ולא כ"כ הצלחתי, ובינתיים אחד החברים שלו התנדב להנעים את זמני... זרמתי איתו עד שלב מסוים, כי הרי אני אשה משוחררת ומגניבה (והוא נער חוף חתיך). ההוא התעורר מתישהו ובא לקחת אותי מהקרוואן שישבתי בו עם החבר שלו לקרוואן שלו. פחות או יותר בשלב הזה אני חושבת שהתחלתי להרגיש די מטופשת, וכנראה גם הייתי, אחרת למה שיתפתי אותו בזה? לא זוכרת מה היה לו להגיד על זה, בסופו של דבר קיבלתי את מה שלשמו באתי וסה"כ הרגשתי סבבה. לפחות כך נדמה היה לי.

    עבר עוד שבוע או שבועיים, עוד הספקתי לשלוח לו ברכה ליום הולדת, ואז שמעתי ברדיו איזה מונולוג מתוך הצגת יחיד של איזו שחקנית. הייתי במטבח ואני זוכרת שתפס את אזני משהו שהיא אמרה על גברים שבעצם מעניין אותם לדעת שגמרת רק כדי להאדיר את האגו של עצמם. פתאום נפל לי האסימון. מה-זה נפל. בקול רעם אדיר. קיבלתי אגרוף בבטן. פתאום כל הדיון הזה מהמפגש הראשון הואר באור אחר לגמרי. פתאום הבנתי שממש לא היה אכפת לו ממני. לא אם גמרתי, ולא אם הרגשתי מטופשת, ולא מזה שבאתי במיוחד, ולא בכלל. התחוורו לי לפתע רמות הניכור שבסיטואציה. וזעמתי, והרגשתי מפגרת עד בלי די.
     הייתי בת 18 ולקחתי את זה קשה. לראשונה בחיי אבד לי התיאבון (מה שגרם לכך שהתגייסתי רזה מתמיד), וזה דבר שקרה לי שוב רק בפרידה הגדולה השניה. במשך חודשים אח"כ הוא היה עולה בעיני רוחי כששמעתי שירים שמבטאים כעס. עשיתי Headbanging  במועדונים של קיבוצי הצפון וחשבתי עליו. הרגשתי מרומה. ולא יכולתי אפילו לבוא בתלונות.
    רשמתי לעצמי להיזהר מדברים כאלה להבא.

    כמעט שנתיים אחר-כך, קצת לפני השחרור, מצאתי את עצמי בסטוץ עם מישהו שלמד איתי לפסיכומטרי. באתי אליו, הוא ליקק אותי כמו איזה חילזון. איכס. הוא היה בלונדיני מאד בהיר ונהיה אדום תוך כדי. הוא ביקש את עזרתי בתפעול. בקיצור - היה גרוע. הוא קיבל את התואר "הזיון הגרוע בחיי" והחזיק בו למעלה משנתיים. לא הרגשתי אחר כך כעס, ולא אכזבה, ולא היה אכפת לי אם היה לו אכפת או לא. הלכתי הביתה ולא חזרתי וזהו. ואז הגעתי למסקנה סופית שסטוצים זה לא בשבילי. כי אם הם טובים אז אני מתבעסת כי אין המשך ואין אכפתיות, ואם הם גרועים - נו, אז הם גרועים...

    ואכן כך היה. עד שהגחתי מאיזו פרידה, שלקח לי בכ"ז כמה חודשים להתאושש ממנה, ואח"כ הייתי קבורה בלימודים לבחינות הלשכה... בקיצור, כשהרמתי את הראש מהספרים, כל רמ"ח אבריי זעקו - סקס עכשיו! ידיד שלי ארגן טיול לצפון בדיוק ביום בו קיבלתי את ההודעה המשחררת שעברתי את הבחינות. בערב, כשנחתנו באזור הירדנית (פעם כִּנרת, תמיד כִּנרת) הצטרף אלינו עוד חבר שלו שלא הכרתי קודם. קצת מדורה, קצת יין, ואחר כך פרישה לאוהלים. היו שני אוהלים. אוהל בנים, ואוהל בנות. הוא אמר שהוא מעדיף לישון בחוץ. פתאום גם לי זה נראה רעיון לא רע. צפוף שם באוהל, אחרי הכל.
    הוא היה מותק. עודף יין גרם לביצועים כושלים, אבל עדיין היה נעים. הוא הבחור הראשון (לרבות בני זוג) ששמע ממני שעוד לא ראיתי את האור. בטח שלא עם נער החוף ההוא, וגם לא עם אף אחד אחר. משהו שלא העזתי להגיד אפילו לעצמי במשך הרבה מאד זמן. לתגובה יותר תומכת ומפרגנת ממה שקיבלתי לא יכולתי לצפות. הוא היה ממש מקסים ומתוק. הרגשתי טוב. שבוע אחר כך הוא בא לבקר אותי בירושלים ולכפר על הביצועים הכושלים. היה כיף. שבוע לאחר מכן הצעתי לו לבוא שוב והוא סירב, ויותר לא ראיתי אותו ולא שמעתי ממנו. אבל האפיזודה איתו היוותה ראיה לכך שאפשר גם אחרת. אולי גם הייתי בשלה יותר לדברים האלה, לא יודעת. בכל אופן, הסטוצים הוחזרו לרפרטואר. לא עושים סטטיסטיקה משני נתונים.

    מ.ש.ל

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/8/10 08:25:
      אבל אני כן.

      צטט: נובר 2010-08-11 15:38:12

      כתיבתך על מין מבאס ומזדמן, עושה עוול למין. את עושה לו בנאליזציה, ובעצם כותבת פורנוגרפיה לייט, רק בלי הויז'ואל והבשר. מותירה אותו קרח מכאן ומשם. זה לא רק שלא מחרמן, זה מכבה.

       

      זה לא נועד לחרמן, לא להדליק, ולא לעשות צדק.

        11/8/10 15:38:
      כתיבתך על מין מבאס ומזדמן, עושה עוול למין. את עושה לו בנאליזציה, ובעצם כותבת פורנוגרפיה לייט, רק בלי הויז'ואל והבשר. מותירה אותו קרח מכאן ומשם. זה לא רק שלא מחרמן, זה מכבה.
        11/8/10 15:21:
      סטטיסטיקת מספרים קטנים, בד"כ רותמים אותה כדי להעביר מסר, במקרים קיצוניים גם מדגישים אותו באדום.

      צטט: פיקטישוס דליקטסנז 2010-03-09 18:52:48

      מוטיב הטבע והחוץ עוברים כחוט השני ביצירתך.

      אה, וגם המין המבאס.

       

      אולי תנסי בביתך / מלון?

      מה פתאום?! אני חובבת טבע ידועה. פשוט, מין מוצלח (בטבע או לא), כמו חוויות נעימות אחרות, הם לא מעוררי השראה ומהווים חומר פחות מעניין ליצירה. שלי, לפחות. דווקא יש פה כמה חברים שמתמחים בכתיבה על חוויות כאלה. אבל אולי אני אעלה פה משהו שכתבתי ממש מזמן כדי לתקן את הרושם הקלוקל שנוצר.

       

      מוטיב הטבע והחוץ עוברים כחוט השני ביצירתך.

      אה, וגם המין המבאס.

       

      אולי תנסי בביתך / מלון?