מאז שהצטרפתי לחברת Lifewave  אני בתוך חוויה לימודית מתמשכת בכמה וכמה תחומים.

ביום ששי האחרון נערך הכנס  החודשי של החברה.

אחרי כמה ימים נפל לי האסימון שאני צריכה לעמוד על במה ולדבר בפני כ-150 איש במשך חצי שעה. ואז החלו המחשבות והחששות ש "מה אני צריכה את זה, וזה סתם מלחיץ אותי" וכו' וכו'.

זה הזכיר לי את התקופה שהיה לי משרד לשירותי תיירות והייתי צריכה מידי פעם לצאת להדריך תיירים כאשר נתקעתי בלי מדריך.

אני אמנם מורת דרך מורשה, אבל לא עשיתי את זה באופן רצוף.

הסיורים היו בדרך כלל לירושלים ושם, כפי שאתם יודעים, יש הרבה מה לספר וכל זאת בשתי שפות אנגלית וגרמנית.  

התרחיש היה זהה בכל פעם– נכנסתי ללחץ שאני לא יודעת, לא זוכרת. לא ישנה בלילה לפני

מסתובבת הלוך ושוב, מנסה לבדוק אם אני זוכרת איפה להגיד מה וממלמלת נון-סטופ על מר גורלי...

 אבל מה לעשות יש אוטובוס עם 50 תיירים ואין מדריך. אז ההכרח הוא אם ההמצאה.

זה בסוף תמיד היה בסדר – לא בסדר נפלא והייתי מקבלת משוב איזה טיול מוצלח היה...

הפעם החלטתי לשנות את התרחיש.

 יכלתי בקלות רבה להתקשר למארגנת, להמציא משהו ולבטל  את הענין.

לקחתי את עצמי הצידה לשיחה ואמרתי "בובה, את יכולה לעשות את זה בקלות רבה, כבר היית בסרטים דומים ותמיד זה הסתיים בהצלחה גדולה... you can do it ." וכך באמת היה.

עליתי לבמה, עשיתי את מה שהייתי אמורה לעשות  וסיימתי את דברי ואמרתי:

"דבר נוסף שקורה לנו פה בעבודה הזו, הוא ההתפתחות האישית. לכל אחד מאתנו ניתנות הזדמנויות לצאת מאיזור הנוחות, לעשות דברים שנמנענו מלעשות, כמו למשל מה שאני עושה עכשיו, עומדת פה לפניכם על הבימה הזו – פעם ראשונה בפורום הזה, משהו שאיני עושה לעיתים מזומנות, משהו שאיני זוכרת מתי עשיתי לאחרונה, אם בכלל... ועל ידי זה מותחת את עצמי להיות יותר ממה שהייתי אתמול..."

 מחיאות הכפיים שהגיעו בסיום היו מדד לגבי החוויה שעברתי וגם המשוב מאנשים שבאו אלי אחרי הכנס.

מה שחשוב פה הוא שבחרתי לצאת מתחום הנוחות, לעבור דרך החשש ולהצליח.