עברו 5 חודשים מאז נכנסתי לעולם המופלא, המטורף והמוזר הזה של להיות אמא לילדה קטנה. יאללה. אני מנסה לבחור מילים מתאימות לתאר את הרגשות שלי עכשיו, שאני יושבת פה, חדר ליד החדר של נועם (ישנה כרגע כמובן..) וזה דיי קשה לי, גם זה מוזר כי בדרך כלל המילים נשפכות ממני בשצף קצף... התחלנו בהריון ספונטני שהפתיע אותי וטילטל אותי. המשכנו בלידה קשה מאוד וארוכה מאוד אחרי זירוזים ודומיהם כי היא היה לה נוח בפנים ולא רצתה לצאת, ועכשיו מתרגלים לחיים החדשים. חיים של התמוססות מכל חיוך או צחוק או גלגול ראשון, חיים של שאלות בלתי פוסקות - האם אני תורמת להתפתחות ילדתי וכל השיט הזה, חיים של עצות בלתי פוסקות מכולם "לא נראה לך שקר לה?" אולי היא רעבה?" היא חייבת להתהפך עד גיל חצי שנה" ובכלל חיים שפתאום התהפכו על פיהם, לא קשורים כמעט לחיי הקודמים, חיי הרווקות, השחרור והשעמום. איזה חיים יש לי עכשיו, יאללה. איזו אהבה גדולה. אהבה שמצליחה לפצות על לילות ללא שינה, על בכי שאין לך מושג מה הוא אומר או מה לעזעזל מציק לנסיכה, אולי בגלל זה האמהות זה דבר כל כך מטורף, כי הוא משלב בתוכו כיף וטוב לצד קושי גדול, לצד תחושת אחריות מפחידה ... וזה מטורף, מטורף, יאללה. אני אוהבת אותך נועם שלי. אוהבת אותך כל כך. אני מצפה ומחכה לחיינו המשותפים יחד ומבקשת ממך סליחה מראש, על כל הטעויות שאעשה בדרך, על כל הפעמים שלא אבין.. בואי ניגע בעננים ילדה שלי. אני רוצה שתדעי שיש לך יכולת להיות מי שתרצי ומה שתרצי, והעולם הוא פה בשבילך, תעשי מה שאת רוצה איתו... ואת רק בת 5 חודשים, יאללה.... :)
|