אני ממש מתוסכלת. אני לא יודעת אם המילה לזה זה תסכול, אבל זה משהו כזה שמסתובב בבטן ועושה לי תחושה לא נוחה, כאילו משהו עומד לקרות, לא בהכרח משהו רע, אבל משהו עומד לקרות. אני אמורה להכנס לטיפול שבוע הבא. המטפל שלי הוא גבר בשנות הארבעים לחייו, ממה שראיתי באתר שלו, הוא גם די חתיך ומצליח. אני קצת חוששת מהממשק איתו. תמיד היה לי קשה עם גברים. היו ימים שחשבתי שאני לסבית ושמשהו אצלי לא בסדר, והיום אני יותר מבינה שאני דו מינית , אבל עדיין קשה לי עם גברים. בא לי לא ללכת לטיפול. אני חוששת מהאינטרקציה. מזה שלא יהיה לי מה להגיד, מזה שאני אנסה למצוא חן בעיניו. אני יודעת שאני אנסה למצוא חן בעיניו. ככה אני. אולי כדאי שאזכיר לעצמי כבר עכשיו שזה לא אתר הכרויות או חילופי זוגות . זה טיפול. הוא המטפל ואני המטופלת. איזו קלישאה. אני כל כך לא רגילה להיות מטופלת. יש לי תחושה שהוא ימצא חן בעיני. הוא נראה לי אינטלגנטי ורהוט. אני בטח אמשך אליו, או אקנא בו. מעניין אם אני אצליח למצוא דרך אחרת להתנהל מולו. לא יודעת, זה דורש לשנות את הגישה. יכול להיות שעצם השינוי יהיה לי נכון. אני מפחדת. אולי בגלל שסופסוף יש אפשרות לשינוי. אולי באמת לדבר רק על הדברים בלי ליישם אותם לא מוביל אותי לשום מקום.