גלעד שליט הוא שבוי דמיוני

אבל האמת היא שכן. כבר שנים שגלעד שליט, כמו רון ארד לפניו, הוא שבוי דמיוני. הוא נושא לסטיקרים על פגושי מכוניות, למבצעים שבהם נקראים אנשים לחתום את שמו של החייל על שוברים של כרטיסי אשראי, ליוזמות ערטילאיות כמו "צבא החברים של גלעד". הוא שיר בסוף תוכנית רדיו, חתימה בקצה טור בעיתון.

זו אינה תוצאה של ניהול נכון יותר או פחות של המערכה לשחרורו, כפי שרבים עשויים לחשוב. נועם ואביבה שליט יכלו אולי לנהל את מסע הלחץ שלהם בדרכים יעילות יותר, אבל ספק אם זה היה משנה. גלעד הוא שבוי בדיוני, כי כל העיסוק של ישראל בביטחונה ובחייליה הוא דמיוני. הוא הפך לקלישאה כי בנושא הזה, כמו באחרים, הקלישאות שולטות בחיינו.

מהרגע שבו נחטף, הוצא שליט מהתחום המעשי של יכולות ואפשרויות, משא ומתן ואפשרויות חליפיות, והועבר אל התחום המומצא של תדמיות ופחדים. אם ישוחרר במחיר כבד מדי, "תיפגע ההרתעה הישראלית" - אותו מולך הזוי שמעולם לא היה קיים במציאות, אבל אנחנו עבדים לו.

שום ניצחון צבאי ישראלי לא יצר הרתעה (הניצחון החד-משמעי ביותר, מלחמת ששת הימים, לא קנה אפילו שנה אחת של שקט בגבול), ושום כישלון לא עודד לחימה במקום שלצד השני אין בה אינטרס (וראו מלחמת לבנון). ובכל זאת, אין עניין ביטחוני שבו לא חוזרים ודשים ב"הרתעה". מנגד , אם לא ישוחרר, "ייפגע הערך של השבת כל ילד הביתה" - ערך שלא היה קיים מעולם, ואיננו ישים כלל בעולם מציאותי שבו חיילים אינם ילדים, אלא מי שעומדים בקו הסכנה ולפעמים לא חוזרים הביתה.