כוחה של מילה
את מרים הכרתי באופן די שיטחי לאחר מספר פגישות אקראיות שהיו בינינו במקומות שונים. היא ידעה עלי מעט מסיפורים ששמעה מאחיין שלה שהכיר אותו מהעבר הרחוק.
מרים הייתה אז בת 50 לערך, אישה סימפטית, טובת לב, אמא ל – 5 ילדים. למשפחתה היה עסק וותיק למימכר מזון. היא ובעלה עבדו בעסק, אבל גם הילדים עזרו בעבודה לפי הצורך. בסה"כ משפחה למופת החיה בצניעות. ההורים השקיעו רבות בגידול וחינוך הילדים, ובהצלחה רבה ע"פ התוצאות. גם מערכות היחסים בין בני המשפחה היו טובים והייתה עזרה הדדית ושיתוף פעולה בכל.
היא נכנסה למשרדי באיזה ערב בשעה מאוחרת ביחד עם בעלה, בעת שטיילו בעיר. היא הבחינה באור הדולק ו"אזרה אומץ" כדבריה, ובאה כדי לספר לי את סודה.
לאחר מספר מילות נימוסים היא סיפרה לי שהיא סובלת מדכאון עמוק מזה כשנתיים ויותר, עד כדי כך שאינה מתפקדת, ושהיא נוטלת תרופות ע"פ הוראת פסיכיאטר איתו היא בקשר מאז שהתחילה הבעיה. היא הגדירה עצמה כ"דכאונית" ע"פ דבריה. היא שאלה אם יש ביכולתי לעזור לה בנושא.
התפתחה שיחה שנמשכה למעלה משעתיים, ובה ניסיתי ללמוד יותר את הבעיה, להכיר את החיים שלה וכד'. הסתבר שהיא לא תפקדה בבית וגם לא הייתה מסוגלת לעבוד בחנות. היא בכתה לעיתים קרובות וכמעט ולא עשתה דבר במשך היום. אכן, סימפטומים של דכאון.
היא נבדקה ע"י מספר רופאים בעלי התמחויות שונות. כולם היו בדעה שהיא בריאה מבחינה פיזית, אך שקועה בדכאון.
לא הגעתי למסקנה מיוחדת בעקבות השיחה. יעצתי לה מספר עיצות בתחום התזונה, צורת חשיבה, שיטות הרפיה וכד', ואמרתי לה שאחשוב על בעייתה, ואולי יהיה לי מה לחדש, אך לא הבטחתי דבר. קבענו שנפגש שוב כעבור כמה ימים.
הפגישה השניה התארכה יותר מהראשונה. גם לשיחה זאת היא הגיעה ביחד עם בעלה, שהרי בלעדיו לא יצאה מביתה. שוחחנו ארוכות, למדתי פרטים רבים נוספים על החיים שלה, על צורת החשיבה שלה וכד'. היא חזרה וטענה שהיא "דכאונית", אבל הדגישה שהיא מאד רוצה "לצאת מזה". גם שיחה זאת לא הביאה לי איזו הארה שתאפשר לי לייעץ לה משהו נוסף מעבר למה שיעצתי לה בעבר. חרה לי שהפסיכיאטר שטיפל בה לא ניהל איתה שיחות משמעותיות. היא נפגשה איתו אחת ל – 3 חודשים. פגישה שנמשכה מספר דקות, בהם דרש בשלומה ורשם לה תרופות.
מרים השתדלה לשפר הרגלי אכילה, לבצע תרגילי נשימה והרפיה בסיסיים שלימדתי אותה, אך אלה רק שיפרו את הרגשתה ולא מעבר לכך. לאחר מכן נפגשנו עוד פעמיים. בשתי הפגישות ניסיתי להבין יותר את הבעיה וגם שוחחתי איתה ארוכות וביותר פרטים על הנושא של צורת חשיבה. היא הבינה את המסרים שלי בנושא וניסתה ככל יכולתה ליישם אותם.
ואז, בפגישה הבאה, לאחר שחשתי שלמדתי רבות על מרים ומשפחתה, הופיעה במוחי איזו תחושה שמשהו התפספס בכל הסיפור הזה. ואז אמרתי לה: "ראי מרים, אני חושב שיש לכולנו איזו טעות. אימרי לי, איך קבעת שאת בדכאון? על סמך מה החלטת שאת בדכאון?"
מרים חשבה לרגע וענתה לי: "הפסיכיאטר אמר לי שאני סובלת מדכאון ושאני דכאונית במובן הקלאסי של המילה, כמו שמתואר בספרי הרפואה." אמרתי לה: "ראי מרים, אינני פסיכיאטר וגם אינני פסיכולוג, אבל מהמעט שאני מבין בנושא, מהניסיון שלי ממפגשים עם אנשים רבים במהלך השנים וע"פ הבנתי ותחושת הבטן שלי, את לא חולה במחלה הזאת, את לא דכאונית."
את הדממה ששררה בחדר אחרי שסיימתי את דברי היה ניתן לחתוך בסכין. מרים ובעלה הביטו בי בעיניים פקוחות לרווחה, הבעת תדהמה היתה על פניהם ולא ידעו מה לומר. השקט הזה נמשך דקה ארוכה, כשהם מביטים בי ואני מחזיר להם מבט.
ואז היא שאלה אותי: "איך אתה יכול להגיד דבר כזה, מה, הרופאים לא יודעים כלום?" השבתי לה שאינני מזלזל ברופאים, אבל גם הם בני אדם והם יכולים לטעות, בדיוק כפי שגם אני יכול לטעות, אבל למיטב הבנתי ותחושת הבטן שלי, דעתי היא שחלה טעות במקרה הזה, והסברתי לה בפירוט רב מדוע מסקנתי היתה שמרים אינה בדכאון במובן הרפואי המקובל.
הפגישה הסתיימה, לחצנו ידיים וסוף סוף ראיתי חיוך על פניה (העצובים בדרך כלל) של מרים. הזוג המאושר היה בקשר איתי עוד מספר חודשים לאחר מכן. מצבה של מרים מאד השתפר. היא החלה לחזור לפעילות השגרתית בבית ובעסק, ובהדרגה החלה לחזור לחיים הרגילים מכל בחינה. האושר והשמחה חזרו לבית הזוג. לאחר כשנתיים פגשתיה שוב כשבאה להאזין להרצאה שלי שהוזמנה ע"י חברה מסויימת. היא הייתה במצב נפשי ופיזי מעולה.
סיכום ומסקנות
הסיכום הוא שהסוף טוב אז הכל טוב. אינני רוצה לקבוע דבר באשר לגורמי הבעיה במקרה הזה, למרות שיש לי דעה די מגובשת בנושא. אינני קובע דבר באשר לדרך ההתנהלות של הרופאים, ובמיוחד הפסיכיאטר, שטיפלו במרים. אינני יכול לקבוע בוודאות אם הדברים שמרים ביצעה בהמלצתי (הרפיה, נשימה נכונה, תזונה, צורת חשיבה וכד') הם ששינו את המצב. בשני דברים אני מאד משוכנע: 1-טיפול תרופתי ללא שיחות והכוונת המטופל במקרים כאלה הינו טיפול גרוע לדעתי. לראות את המטופל כמעבדה כימית ולהתעלם מנושא הנפש והרגש, כפי שנהגו במרים, זאת רשלנות.
2-כוחה של מילה. למילה ישנה השפעה עצומה. מילים הם כמו זרעים. משנאמרו ונפלו על המוח (הקרקע), הם ינבטו. לכן יש לנהוג בזהירות בשימוש במילים, במיוחד כשמדובר במילה של מטפל למטופל. אינני יודע אם מרים הייתה בדכאון במובן הרפואי הקלאסי של המילה כשפנתה לרופא לצורך קבלת עזרה. אולי היא הייתה רק במשבר כלשהו. אבל אני יודע בוודאות שכאשר הוא אמר לה שהיא דכאונית, היא הפכה לכזאת. |