הסוף

גופתה נתגלתה שטופה על החוף.

היה עדיין אפשר להבחין בגילה הצעיר דרך עורה המקומט והבלוי.

עיניה נותרו פקוחות, כלא מאמינות למתרחש.

היא חדלה מלהתקיים, ליצור, לספוג, להרגיש...

כשנפרדה נשמתה מגופה, בין בועות האוויר האחרונות שנעתקו מפיה, הסתכלה בה הנשמה במבט מאוכזב.

"חבל ילדה, זה יכול היה להיות סיפור מדהים".

הנשמה התרוממה מעלה ממנה - בדרכה לתת סיכוי לגוף אחר, אולי הפעם היא תצליח.

הים בכה באותו הערב כשראה אותה צועדת לעברו מהמגדל, כבדה וכהה כמו החושך.

הוא ניסה להרחיק אותה ובכאבו עורר סערה, שולח אליה גלים חדים ומרים, מפציר בה להלחם.

אך היא, עיניה כזכוכיות, המשיכה בעקשנות לצעוד בשלווה מרגיזה אל תוך מימיו.

והים צועק. בצבעים ובגלים הוא מזכיר לה את כל מה שהייתה, את השירים שלה והכוח.

רק  כאשר נפלטו הבועות האחרונות של נשימתה, דמם הים.

אף אם רק כדי לחוש שוב לחישה שלה, מזמור פרידה אחרון...

ועטף את גופה הריק במיים שקטים.

לקראת הסוף, כבר ראה איש החלומות את המתרחש.

לילותיו איתה הפכו מחלומות בהקיץ  למסע זוועות של יאוש והחלטות   ורוח פרצים.

מזמן כבר הוא הפך לאסיר שלה, כלוא בתוך מחשבותיה.

את היכולת לשנות, הוא איבד יחד עם הרצון  ונפל איתה יחד אל האדישות הקרה.

עם הזמן שחלף, התנוון איש החלומות והיה רק לצופה של חלומותיה הקשים.

עליהם התקיים. מהם כבה.

במקום מסויים, הוא כבר לא רצה שהיא תתעורר.

והשמשות עולות. הירחים מתחלפים.

והמגדל ניצב גבוה מול הים, כאילו כלום לא היה מעולם.