לפעמים, כשאני נוסעת לי לבד

וחשכה מתחילה לרדת

נופי הגליל נעלמים בערב הרב והשחור

אני מתפתלת בין הרים על ריכבי המאובק

מחפשת אופקים

וכל שעוטף אותי הוא עלטה

מחשבות מורטות שיער מתחילות בי לחלחל

ובדידות אין קץ חודרת ומאיימת להתל

קול פנימי בוקע בי פתע, מנסה לעורר בי הדים

מפלס לו מקום אך בקושי ודוחק את אותם השדים

"גלית זה אותו המקום שישוב מחר להרחיב את ליבך

זו רק קצת חרדה שמחשיכה עם רדת יום את אופטימיות דרכך".