תחילתו של יום.

נהג המונית שהסיע אותי הבוקר קיטר על האובך שעטף את תל אביב (ואולי מקומות נוספים אבל היום לא יצאתי מתל אביב אז אני לא יודעת).

אחר כך הוא סיפר לי בסוד שמה שמעניין היום את כולם זה רק נדל"ן.

והוסיף שרעידת אדמה רצינית ביותר אמורה להתרחש באזורנו ככה במאה השנים הקרובות לפחות.

כיוון שלמיטב ידיעתי אין לי שום דרך לשנות את עניין האובך; 

להתעניין בנדל"ן זה נחמד בעיקר למי שהכסף בכיסו וסייסמולוגיה אף פעם לא הייתה תחום שאני חזקה בו ( או חלשה או בכלל)

- פשוט הנהנתי בחצי הסכמה.

חצי - כי ידעתי שתוך דקה ורבע אנחנו ביעד ואין סיכוי שאני, עם נטייתי להרבות במילים, אצליח לבטא את דעותיי

ולו באחד מהעניינים באופן שיהא ברור. אז הסכמתי. חצי.

ונבלעתי לחדר העריכה לסיים עם העורך פרוייקט קטנצ'יק ודחוף. 

כל היום.

קאט. ועוד קאט. ועוד קאט. וכן הלאה.

סופו של יום.

הגבר שאני אוהבת הוא אנציקלופדיה מהלכת ומנומשת של ספרות, מוזיקה, קולנוע, היסטוריה ועוד.

בשיחות סלון או בתי קפה הוא לרוב מקשיב לאחרים.

אחת לזמן מה אני קוראת את הדברים שהוא כותב ומתפלאה כל פעם מחדש איך רעיונות הופכים לנמשים.

ואולי להיפך.

הוא יושב עכשיו בחלק השני של ספת ה-ר שלנו ומתחבט באחת הדמויות שנוטלות חלק בסיפור שהוא כותב.

עוד מעט אוכל לקרוא את זה.

ועוד מעט אחר כך נלך לישון.

מזה זמן שהימים והלילות שלי הם כאלה שאם לא הייתי אני בטח הייתי מקנאה בי.

אלונה בר יוסף