כמה מלים על שאלת הקיום - או הקיום הספרותי לפני שנים, צלצלה אלי אחת המשוררות שהיתה אז ידועה למדי. הייתי עמה בקשרי עבודה חבריים, מתוקף תפקידי באגודת הסופרים העבריים, והיא סיפקה לי מחמאות לרוב. אבל בשיחה אחת היא אמרה לי בטון ארסי: את יודעת, את בכלל לא קיימת מבחינה ספרותית. את פשוט איננה. את לא קיימת. נשארתי הלומה ופעורת פה. לקחתי את הדברים שלה ללב בצורה כל כך עמוקה, עד שלא יכולתי להרגע כמה חודשים, וגם לא לישון בלילה. מדי פעם הייתי שואלת את עצמי: האם אני באמת לא קיימת? האם אף אחד לא יודע מי אני? הרי שלחתי שירים להוצאת "דביר" בלי שבכלל ידעו מי אני, והם פרסמו לי את הספר על חשבונם, עם פרסום והכל. אז איך יכול להיות שאני בכלל לא קיימת? נדמה לי שבאותה תקופה כבר יצא עוד ספר אחד שלי, "נגיעות של כוכבים", בהוצאת "מעריב", והוא זכה להתיחסות בכל מיני מקומות וגם למאמרי ביקורת רציניים, ובכל זאת הייתי בטוחה שאני בכלל לא קיימת. לא מבחינה ספרותית ולא בכלל. ומדוע אני כותבת על זה עכשיו? כי בפרשת "כי תצוה" לא נזכר כלל שמו של משה רבנו, והמפרשים מתיחסים לעובדה הזו ברצינות רבה. זוהי הפרשה היחידה ששמו לא מופיע בה, וזה מכיוון שהוא אמר לבורא בפרשת השבוע הזה, פרשת "כי תשא", שאם הוא לא יחוס על בני ישראל, הוא מבקש שהבורא ימחה אותו מספרו. חשבתי על הענין, ולא נראה לי שהדבר צריך לעורר מהומה כזו. מה זה משנה אם שמו נזכר או לא? האם זה לא ענין של אגו? מדוע חשוב ששמו של אדם יתפרסם בכלל? הרי רק האור קיים?אני משתדלת עכשיו להיות רגישה רק לדבר אחד: לחיבור שלי עם אור הבורא. רק זה חשוב לי עתה. ואם שמי יוזכר או לא, גם את זה הבורא מכוון, ואם הוא ירצה, שמי יוזכר, ואם לא - לא. אבל לא זה מה שיעשה אותי מאושרת. מה שיעשה אותי מאושרת הוא רק החיבור לאור באופן יום יומי, באמצעות הכלים שהקבלה נותנת לי.אשרי שזכיתי באור, ולא מן ההפקר. עבדתי ועובדת עליו קשה, ושכרי יהיה בעולם הבא. אני קיימת כי הבורא ברא אותי. נכון. צריך להצדיק את הקיום הזה. רבי שמעון אומר שמי שלא עושה את עבודתו הרוחנית מוטב לו שלא נברא. אבל לא זה היה קנה המידה של הגברת שצלצלה אלי. קנה המידה שלה היה זה שנקבע עם יצירת עגל הזהב - הנהיה אחר הפרסום, הכבוד, הכסף, המעמד,הקריירה,האופנה, הלחץ החברתי וכל שאר התענוגות החולפים של הכאן והעכשיו. נפלתי לרגע לאשליה המנסה לשכנע אותי לאמוד את ערכי על פי קני המידה השקריים האלה. לשכנע אותנו שאני חסרת ערך, לשכוח שבכל אחד ואחת מאתנו שוכן ניצוץ הבורא. אבל לא נתתי לעצמי ליפול, ולאט לאט הרגשתי הבוקר איך אני מחזקת את עצמי ולא מאמינה לאשליה הזו שאני בכלל לא קיימת. ואז הבנתי שהמשוררת הזו היא בעצם ברכה, כי היא נשלחה על ידי האור כדי שאבדוק בעצמי את שאלת הקיום שלי, מה באמת חשוב בקיום האנושי, האם הפרסום או העבודה הרוחנית הפנימית שלנו על האנושיות שלנו? לכן באה השיחה הזו, לדרבן אותי להתחיל לחיות חיים של קיום אמיתי, לא קיום על פי העיתונות, קיום פופוליסטי זול, אלא קיום של חסד, של הנפילה הזו היא בעצם ברכה, כי קמתי ממנה, והחלטתי לחיות חיים של קיום אמיתי. לא לתת לצורך בהכרה, בפרסום, באהבה לנווט אותי, אלא להתחבר רק אל ניצוץ הבורא שבתוכי. |