בשורות אלו נפתח שיר משותף של רונה קינן וגידי גוב 'הריקוד המוזר של הלב'. זה שיר מתורגם מצרפתית. אני לא בטוחה שזה תרגום מדויק של המילים או שרק המוזיקה מושאלת, אבל איזה שיר זה! מדהים בעיני, עושה חשק להתאהב. השיר מושר בדואט של גבר ואשה, באופן ההולם במדויק את הגישה בשיר. לנשים וגברים יש ראיה שונה של יחסים, ובכלל, לכל אחד מבני ה זוג יש ראיה שונה של היחסים. לעיתים צד אחד צריך גבולות, ולהיות מאופק, ולשמור על זהותו בתוך הקשר "התגובות שלה מאופקות" , ואילו של לצד השני יש צורך להיות ממש בתוך היחסים, להיטמע בשני, ואולי אפילו לא לשמור על נפרדות "ושלי עולות על גדותיהן". וזה מדהים לראות איך למרות הקווים השונים של האישיות והיחסים הבינאישיים נרקמת אהבה מחברת בין השניים. לפעמים אני חושבת האם זה רק עניין מגדרי. האם זה נשים מול גברים, או שבכל זוגיות זה יהיה ככה? נניח ביחסים של שתי לסביות אני מניחה שיהיו דפוסים דומים, כי זה לא קשור דווקא למין או מגדר, כי אם נראה לי ליחסים בינאשיים וזוגיות כשלעצמה.

אחת השורות שאני יותר אוהבת בשיר זה 'היא כותבת לי שורות קצרות. אני- אני עונה במגילות, והמשך ביטוי רעיוני דומה 'היא מזמינה אותי לארוחת בוקר, אני מזמין אותה לחנוכת בית' , ולאחר מכן הפסיקה המלנכולית 'היא אף פעם לא תהיה שלי. אולי תהיה קצת לידי, וגם זה לא בטוח'. למעשה מדובר כאן על חוסר הוודאות שאנו חשים בתוך מערכת יחסים בשלביה השונים, ולא יודעים מה צופן לנו העתיד. אנו רק יודעים מה אנו מרגישים- וגם זה לא בטוח.