בואו נדבר על חדר חשוך בתוכנו, על תיק או שק שנדמה לנו שקיים רק אצלנו ולכן אנחנו שומרים אותו בחושך, בואו נדבר על החלק שקוראים לו כישלון...  לפעמים זה רק כיס קטן, אבל כמו כל דבר שנמצא בחושך, סמוי מעינינו הוא מפעיל אותנו בדרכים סמויות, גורם לנו לעשות הכול רק שלא יגלו שאנחנו לא יוצלחים. אנו מוכנים לעשות הכול כדי להסתיר אותו מאחרים, ועוד יותר, מעצמנו. 

 דווקא המקום הסמוי הזה של הכישלון, של ה"אני לא בסדר" הוא המקום הכי נקמן ומעניש אותנו ואת הסובבים אותנו, אני כישלון? אני לא בסדר? אוקי, אני אראה לך עד כמה! כך פועלים הדברים הדחויים שנידונו לכלא, כמו אסירים זועמים ונקמניים שמתביישים בהם ומנסים להעמיד פנים שאינם קיימים. הם חייבים להראות את קיומם בדרך זו או אחרת. זו הסיבה שלהוציא לאור את המקום הסמוי של הכישלונות שלנו הוא אחד הדברים המשחררים ביותר – לקחת אחריות עליו ולהכיל אותו באמת משחרר אותנו - יש! אני כישלון! יייפי! עכשיו סוף סוף אפשר להתחיל לחיות, במקום ללכת בזהירות כך שהתיק הזה לא יפול בלי כוונה בין הרגליים ויתגלה. 

לרוב, איננו מבינים שכמו שבגוף יש חלקים שאי אפשר בלעדיהם, כך גם בנפש, וכישלון הוא אכן חלק חיוני וחשוב של השלמות שלנו. אין הצלחה בלי כישלון כמו שאין אור בלי חושך.  כל מיני גורמים יכולים להכשיל אותנו, זה עדיין לא הופך אותנו לכישלון. כל מיני דברים נשלחים, מתכוונים ואמורים להכשיל אותנו, בדיוק בגלל שלהיכשל הוא חלק חשוב בחיים, בבניה, בהתחזקות, בהתעצמות, בהתרככות! אם כן רק דבר אחד יכול להפוך אותנו לכישלון, או יותר נכון רק אדם אחד יכול לעשות כן, גם אם האדם הזה – אנחנו – למד את זה מאמא או מאבא, שגם הם ספגו זאת מהוריהם. על כן השאלה הגדולה היא איך אנחנו עושים אותנו לכישלון, כי רק אנחנו יכולים להאכיל את המקום הזה, לגדל אותו, וכמו מיקרובים מסוימים הוא גדל הכי טוב בעזרת החושך שאנו מספקים לו. רק אנחנו יכולים לשתף איתו פעולה או לחנך אחרים שיבינו שאנו כישלון! 

בשורה התחתונה נגלה בפשטות ש"אני כישלון," בדיוק כמו "אני מוצלח" מוביל אותנו ישירות ל...אגו! אותו אגו פצוע שמנהל את חיינו ממשרד אחורי חשוך, "אני כישלון" "אני לא הצלחתי, אני הייתי צריך להיות נאמבר 1 , אני צריך להיות הכי טוב, אני הכי חזק, אני הכי מצליח, אני אני אני אני מה שמאפיין את האגו הוא שהאגו כל הזמן רוצה להיות גדול וכל הזמן מרגיש קטן. ואלה שני התנאים שמבטיחים את קיומו – רוצה להיות גדול, חייב להרגיש קטן (כדי לרצות להיות גדול). אז אתם מבינים שזה בור אינסופי ללא תחתית, ושעצם ה"קטנות" הזו היא בדיוק המזון שלו שצועק, "אתה עדיין קטן, עדיין לא מספיק גדול, עדיין לא ה כ י גדול. מכאן הכישלון הוא מיצרך חשוב בארוחות של האגו, כי הכישלון מספק את התחושה של "אני כ ז ה קטן!" בואו נדבר לרגע על נושא חשוב נוסף שקשור לאגו, ואח"כ נראה איך השניים מתחברים.בואו נדבר לרגע על סליחה. על חשיבותה של הסליחה. 

לרוב מה שמונע לבקש סליחה הוא האגו, ויותר ספציפית הגאווה (הדודה הפולניה) של האגו. אני? שאני אבקש סליחה? שאני אשפיל את אני??            ובאותה מידה שאני אסלח? 

הרי אם האגו יבקש סליחה או יסלח, הוא יצטרך לוותר על שלל כעסים, פצעים, פגיעות, נקמות ושאר ירקות - ומה בדיוק הוא יעשה כל היום בלי אלה? מה יצדיק את קיומו? האגו לא מוכן לשחרר את מה שהוא ניזון ממנו. והמומחים בדרך כלל ממליצים לנו לסלוח מהמקום שהסליחה טובה לבריאות. לא בריא לנו לסחוב אתנו זעם וכעס ופגיעה ונקמה, לסחוב את העבר.

וכל זה נכון ויפה, אבל סליחה שהיא "כאילו", שהיא מאולצת, לא תשחרר אותנו באמת מהעבר ומהרגשות השליליים שאנו מחזיקים ממש בגוף ומשפיעים על הבריאות שלנו.  

והטריק הוא שבלסלוח  עדיין יש מן האגו, בסדר, אני סולח לך על מה שעשית לי, על כל מה שלקחת לי ולא נתת לי והיפלת עליי והאכלת אותי ופגעת בי ופצעת אותי ("יאמי יאמי, אוכל, אוכל לאגו הקורבני...)" אבל אני סולח לך, אני סולח, אני אני אני... ותבינו, אני בעד, בעד כל דבר שיביא אותנו לעוצמה אמתית, לשחרור העבר והחבילות שאנחנו סוחבים לשווא.

אבל יש מקום שממנו הסליחה הרבה יותר קלה ואפילו טבעית לחלוטין, המקום שבו יש לא רק סליחה, אלא גם הודייה! כשאתה יכול לראות שכל מה שקרה לך בנה אותה, לימד אותך, הראה לך, כיוון אותך, חיזק אותך, ובעצם עשה אותך מי שאתה היום, ובעיקר, תרם ל ש ל מ ו ת שלך, מהמקום הזה אתה בקלות ובטבעיות אומר תודה לחיים על כל מה שקרה. תודה לכישלונות, תודה למכשילים, תודה למכאיבים, תודה למי שהסכימו להכשיל, למי שהסכימו להכאיב, כדי שתהיה האדם שאתה, השלם שאתה – מהמקום הזה אתה סולח בטבעיות מהמקום שהוא מעבר לאגו, מהשלמות שלך עצמה. 

רק בגלל שנכשלת, אתה לא כישלון!ורק בגלל שעשו לך והכאיבו לך, אתה לא קורבן!וכל מה שקרה לך עזר לך להגיע למקום השלם והעוצמתי הזה, שלמרות כל מה שקרה ו ב ז כ ו ת ו, אתה יכול לראות כמה כוחות יש לך, כמה התחדשות אינסופית יש לך, אוי תודה תודה למכשילים, למכאיבים, הכי טבעי לי בעולם מהמקום הזה לסלוח, ולבקש להיסלח. 

וזה מראה לנו שוב שאין קיצור דרך, וטוב שכך – שבלי לחזור אל עצמנו, להתפעל מעצמנו, מכל מה שעברנו כדי להיות שלמים – כל מה שנעשה ישאר שטחי, ואפילו עשוי להאכיל את החלק המסרטן שבנו, שכל הזמן רוצה לגדול כבור בלי תחתית. 

אז תסלחו לי בבקשה.