עבור שחקנים רבים, זכיה באוסקר היא שיא הקריירה. לא רק מבחינת הארוע המרגש של חייהם, אלא גם כי משם מתחילה נפילה מאוד חדה אל תהומות הנשיה. יש מקרים כמו פ. מאריי אברהם שזכה באוסקר על הופעה מדהימה ב"אמדאוס", או הזכיה של מרסדס רוהל על "פישר קינג". שניהם לא הופיעו לאחר מכן בשום תפקיד רציני וכבר כמעט ולא עוצרים אותם ברחוב לבקש חתימה, אלא אם מנסים לצרף אותם ללובי האזרחי של גרינפיס. אפשר לזקוף לזכותם הופעות מצומצמות ב"אחרון גיבורי הפעולה" (שם הילד מזהיר את ג'ק סלייטר מפני אברהם כי "הוא הרג את מוצרט"), אבל לא הרבה מעבר. יש גם מקרים של שחקנים כמו קובה ג'ודינג ג'וניור, שזכה באוסקר לפני שהאקדמיה הספיקה לגלות שזה לא היה משחק, אלא ככה הוא פשוט מתנהג במציאות (אפקט גולדי הון). עדיין זוכרים את קובה ומזהים אותו בקלות, אבל הוא השתתף בעשור האחרון בעיקר בסרטים סוג ב' ובקומדיות לא מצחיקות. קשה לומר שהזכיה באוסקר שפרה אצלו משהו חוץ מחשבון הבנק.

זו הסיבה שהזוכים הטריים, מוניק וכריסטוף ואלץ, חייבים להיזהר. שניהם התגלו בידי הוליווד בגיל מאוחר יחסית ובעוד מוניק לפחות הייתה מוכרת קודם לכן כקומיקאית, ואלץ בסכנה להיות מוכר אך ורק בתור צייד היהודים מהסרט של טרנטינו. בגיל 54, אין לו יותר מדי שנים להפוך לכוכב הוליוודי ולהשיג תפקידים רציניים לפני שהאולפנים יקברו אותו כסבא של זאק אפרון בהיי סקול מיוזיקל 15. לכן, חשוב לדעת שכריסטוף ואלץ לא קופא על שמריו וממהר להשתתף בהפקות יוקרה נוצצות.