חצי שנה אחרי שדלת בית החולים ננעלה בפנייך, שחררו אותי לאשפוז יום.

אבאמא שאגב שאלו כל יום היכן את ומדוע נסגרו דלתות ליבי בפניך,

עברו דירה כדי שלא אאלץ להיות מובכת. 

את בטח זוכרת את החופשה הראשונה,

המעלית הייתה צרה מלהכיל את כיסא הגלגלים, 

אבא נאלץ להרים אותי על הידיים. 

הספקתי לראות את השכנים מתגודדים ולשמוע אותך צווחת בקול בס שזו לא הצגה.

שום דבר מהחדר החדש, לא הזכיר לי את החיים שלפני האירוע,

את התרחקת מהמחשבות ופינית מקום לרחמים העצמיים שעטפו אותי.

מדי פעם צלצלתי אליך ושמעתי את קולך קורא בשמי,

הבנתי שעשיתי איתך חסד.

זו הייתה תקופה ארוכה של טיפולים,

מבוקר עד צהריים הלכתי על קורות בעזרת הידיים.

בימים שלידיים לא היה עוד כוח, נהגתי לדמיין אותך מחייכת אלי את החיוך המלטף שלך.

מאז "פגשתי" אותך בדה מרקר, עולים בי זיכרונות, הם לא מרפים.

זוכרת כמעט הכול, רוצה לכתוב לך.

כלום לא יוצא, רק גיבוב של מילים חסרי משמעות.....