| "כנס, כנס, אין לך מה לפחד, זו רק שיחת הערכה תקופתית. ואל תשכח לסגור את הדלת מאחורייך". בדרך, עצרת במאפיה ורכשת כמה קרואסונים ועוגת ריבת חלב. לא נעים להגיע בידיים ריקות חשבת בליבך. הבית עמד על צלע ההר, ממש לפני השיפולים האחרונים המביאים את המטיילים אל פיתולי הכביש. בחצר, עמדה מכונית לבנה ומן הגן נשקף נוף קדומים. צבעים חומים, צהובים -זהובים של שקיעה עיטרו קירות קניונים ופס כחול של מים נגלה בינות ההרים.דפקת בדלת. והוא, לבוש בשרוואל לבן, פתח לך את הדלת. "תיכנס, תיכנס" החווה בידו. "כמה נעים לראות אותך כאן". נכנסת. בבית שררה דממה. ישבתם לכם בסלון. אתה על כורסת היחיד והוא על הספה. דיברתם קצת על עבודה, החלפתם חוויות מן הצבא ובזמן שנישאר לגמתם במתינות מן השיבאס שנמזג לכוסות והתענגתם על הטעם."בית יפה" אמרת. "ואיזה נוף שיש כאן" הוספת. "כן, זו חלקת אלוהים הקטנה שלי" הוא ענה. "תירצה לערוך סיור בבית?". סיירתם בין החדרים. הסלון, המטבח, חדרי השינה. אט אט חילחלה בך התודעה שבבית הזה אין אשה. אולי היו אלה כתמי המים באמבטיה. אולי היו אלה המצעים המבולגנים על המיטות. אולי המקרר הריק. לא ידעת להגיד, רק חשת משהו מוזר באוויר.ואז, בדיוק כשעברתם יחדיו במסדרון חוזרים כדי לשבת בסלון, הוא נעמד מולך ונשק לשפתייך.מן השניות הבאות זכרת רק את רעש הסיקסקים במעופם האחרון לקראת שנת הלילה שלהם. הנעת את האוטו ויצאת חזרה נסער ומהורהר בדרכך לביתך. למחרת הוא לא הופיע לעבודה. על השולחן בסלון עמד בקבוק שיבאס מיותם מרוקן עד תום ועל הספה צנח איש, לבוש שרוואל לבן, אשר טעה בך טעות גדולה. |