| כשאותו מעסיק נצלן המציא את האמרה "כל עבודה מכבדת את בעליה" הוא בטח התכוון לזה. אני בתוך תחפושת פרוותית של ארנב ומכבד, בעיקר את עצמי, בחטיף החדש בטעם גזר. החום בלתי נסבל. בחוץ אולי 32 מעלות בצל. אבל אני לא בחוץ, אני בתוך הפרווה וגם לא ממש בצל. על העיניים מסכה של ארנב ומתחת - שפם ארוך לתפארת הגזע הארנבי. מתחת לפרווה אני לובש את הבגדים הכי יפים שלי, בהפסקת הצהרים אני מוזמן לראיון בחברת היי טק גדולה. זה בעצם מה שמחזיק אותי כרגע בתופת הארנבית הזאת. אני מחלק את חטיף הגזר לעוברים ושבים ובעיקר אוכל בעצמי (אחרי הכל אני אמור להיות ארנב לא?!). הזמן לא זז, עכשיו אני מבין למה ארנבים עושים הכל מהר, הם חיים במושגי זמן אחרים. אותו ילד שמן מגיע אלי בפעם השביעית, כנראה שהחטיף הזה באמת טעים או שהילד הזה באמת רעב. כל הבחורות היפות והחטובות שאני מציע להם את החטיף מסרבות ואני נשאר רק עם אותו ילד. "עוף מכאן או שאני טורף אותך" אני מחליף את עורי מארנב לנמר. הילד הולך אבל חוזר שוב. הזמן ממשיך לזחול, זקנה אחת מנצלת את המצב כדי להכניס לה קצת עניין ביום ומתחילה לתחקר אותי עלי ועל המוצר, אני לא נשבר, עוד לא קם הארנב שיעצור את הזמן. ואמנם, אחרי קצת יותר מנֵצָח מגיעה הפסקת הצהרים. אני רץ לחדר ההלבשה, פושט מעלי את הפרווה, שוטף את הזיעה וחוזר לגזע האנושי המוכר והטוב. כעבור חצי שעה אני כבר בעולם אחר' פוסע לי בלובי מפואר של מגדל משרדים. פקידת הקבלה מחייכת אלי מאוזן לאוזן ומכוונת אותי למעלית. במעלית אני עומד עם עוד שלושה עובדים שמגניבים אלי מבטים וחיוכים. נראה לי שהחברה הזאת מאוד שמחה או שאולי הם מקבלים כאן רק אנשים חייכנים. זה טוב, אני אוהב את זה, גם אני מתחיל עכשיו לפזר חיוכים לכל עבר. כאשר אני מגיע למשרד עצמו, המזכירה לא רק שמחייכת אלא ממש צוחקת, אני צוחק בחזרה והיא מכניסה אותי לחדר המנהל. המנהל נותן בהתחלה מבט מופתע אך כעבור מספר שניות גם הוא מתחיל לחייך ולצחוק, אחרי הכול הוא המנהל כאן, לא?! הראיון עובר בנעימים ובסיומו הוא מצהיר שאני אדם יצירתי מאוד ואפילו אמיץ. אני לא כל כך מבין על מה הוא מדבר אבל למה להתווכח עם מחמאות?! "מעניין אותי" הוא אומר "איך חשבת על רעיון כזה מבריק כדי לבלוט בראיון העבודה?" "על מה אתה מדבר?" אני משיב לו. "נו, אל תיתמם לי" הוא צוחק "לבוא לראיון עבודה מאופר עם שפם של ארנב?! כל הכבוד, כל כך יצירתי מצידך! כל כך אמיץ!" |