כותרות TheMarker >
    ';

    מילים שנוגעות...

    מילים מלב אל לב על מה שהיה וגם על מה שאולי שיהיה ...
    ובין לבין על מה שקורה ...

    טיולים , מוסיקה, מחשבות, אנשים ...


    0

    דני דגן - קצין וג'נטלמן ותמיד-תמיד אבא של עידו

    49 תגובות   יום שישי , 12/3/10, 01:27

     באחד הימים של חודש פברואר  השנה, ניתקה ממקומה היתד האחרונה שחיברה אותי אל אוהל ילדותי, שם, בכרמל המוריק של חיפה, בשנות ה-60 המוקדמות, ברחוב שהיה פעם שקט ומוקף עצי אורן עמוסי אצטרובלים כבדים מצנוברים בשלים, שצבעו בשחור את הידיים הקטנות של ילדים בני ארבע-חמש-שש.

    במחצית פברואר, נחתם הפרק האחרון של ילדותי הקשור לעולם המבוגרים שליוו אותו כמגן מסוכך, הגם שכבר מזמן אינני ילדה קטנה, ואפילו חציתי את ה-50 שלי, ממש לאחרונה.

     

     דני דגן, שליווה את ילדותי מאז גיל ארבע וחצי, ימים ספורים לאחר שהורי עברו לגור בכרמל, ומיהרו למצוא לי חברים חדשים, נפרד מהעולם כמו גיבור אמיתי. קצין וג'נטלמן לאורך כל הדרך, בהיסטוריה העובדתית של העשייה  הצבאית והמקצועית שלו, ובהתנהגות ובהתנהלות האישית והאנושית, כפי שאני הכרתי אותו,  גם בבית. אבל בשבילי, תמיד ולפני הכל, הוא היה  אבא של עידו. מה שברבות השנים הפך בשפת הילדים לאב'של...ואני הייתי תמיד ונשארתי עד לשיחתנו האחרונה -  "חנה'לה"...

    במאי 63' עלו הורי מקרית אליעזר לרחוב יותם שעל הר הכרמל.  אימי מיהרה למצוא לי חברים חדשים. ענת, היתה הראשונה, ויחד עימה עידו הצעיר ממני בחודשים ספורים.

     זיכרונות חזקים חרוטים בראשי מהבית שהיה כל כך שונה מהבית שלי. דני , אבא של עידו, ויהודית אימו, היו ישראלים שורשיים. דני, צבר יליד ירושלים, הקרין משהו כל כך אחר ממה שהעבירו הורי, ניצולי שואה , שורדים, לא באמת יודעים לשמוח, אך בעיקר עייפים ממסע וממשא החיים. גם אימי השמחה ותאבת החיים לא הצליחה להפחית מהמיטען הכבד שהביא עימו אבא מרכבת המוות ומיתמותו המוקדמת.  

    בבית של עידו היה מותר יותר דברים מאשר אצלנו. אולי כי היה ילד שלישי אחרי דליה ואלדד שהקדימו אותו בשנים רבות, וההורים כבר עייפו ממשמעת יתרה, או אולי היו כבר מנוסים מספיק כדי לדעת  היכן להרפות, לעומתי  - בת בכורה, שעליה למדו הורי את עולם ההורות;   ואולי, כי פשוט  הם היו "סברס", כמו שאבא שלי היה נוהג לכנותם, לעיתים בחיבה , לעיתים בהקנטה על היעדר הגינונים האירופיים הנוקשים, שלא תמיד היו מתאימים לאנשים שהלכו כאן עם חולצה פתוחת כפתור וחצי מלמעלה, ולא תמיד בתוך המכנסיים...רמז לקצת חופש וחוסר רשמיות, שלא כמוהו - אבא שלי, שהיה חנוט באפודה מכופתרת, כבר בשעה שמונה של שבת שקטה, מבריק את נעליו ללא ליאות. לאבא שלי  לא היו סנדלים כמו של סבר'ס, כי רק סבר'ס הולכים עם סנדלים ולא עם נעליים גם ביום חם של אמצע אוגוסט...

    לפעמים, קינאתי קצת בעידו, לא בגלל הרכבות החשמליות שהיו לו, וגם לא בגלל הסבלנות שהייתה לאבא שלו לצפות בהצגות שהיינו עושים עם בובות קרטון קטנות אותן הפעלנו בשתי אצבעות  של בני ארבע-חמש, שהיו במקום חוטים של מריונטות, אלא בגלל הבגדים הפשוטים שלבש.  כאלה שאפשר להתלכלך איתם ולא לעשות  חשבון, ולא לשמוע כל הזמן ש"חסכתי מהפה שלי כדי לקנות לך בגדים יפים".

    מי היה צריך חליפות של "בובולינה" מרומניה , כי  מה שרציתי זה להימרח על הריצפה ולשחק מונופול וכל מיני משחקים אחרים בלי לחשוב על עתיד הפליזלין  במיכפלת של חצאית הקפלים המשובצת שלי...

     לעידו היו מכנסי התעמלות וחולצות דהויות מכביסות שאולי בכלל עברו כבר סיבוב אחד של ילדים גדולים יותר. לי לא. נקודה. עם החצאית שלי לא יכולתי לקפוץ במשחק הגומי שנמתח והועלה לגבהים שמעל המותניים של ילדות קטנות, כי ככה יכלו להציץ לי ...

     היה לי כיף ונעים שם, והשבוע הזכירו לי בני הבית כי קשה היה לשכנע אותי ללכת הביתה, וכי בכל פעם אבא ואמא שלי היו מגיעים כדי "לדוג" אותי בחזרה, אל הבית החם, הדואג, המושקע  והעוטף שבנו עבורי, מבריק מניקיון, שניחוח של "משהו טעים" תמיד היה בו, עוגות שמרים ועוגיות לוקום ב"מנג'טים" לבנים, וסרויסים מותאמים בקפידה,  הכנסת אורחים מהשורה הראשונה, השקעה ועידוד לתרבות מגיל צעיר מאוד, אבל שחוט דק  של נוקשות מזרח אירופית שמרנית רקם את חלקיו, והיה קשה מדי להכיל אותו, בעיקר את שמיכת הפיקה שכיסתה את הריפוד בסלון, שנועד להחזיק מעמד לדורות...ובעיני כיסתה לא רק את הריפוד ...

     

     

     

     לדני , אבא של עידו , היתה חיפושית לבנה , הרבה לפני שאבא שלי קנה חיפושית גם כן, בצבע תכלת. לפעמים, הייתי מציצה מהמרפסת ורואה איש גדול וגבוה עם עיניים טובות המיישירות תמיד מבט, חוזר הביתה בצעדים מהירים וגדולים. לעיתים, בשבתות, ידעתי שהם נוסעים לטיולי טבע, מתרגלים לשבילי הארץ, הרים , ואדיות , אבנים , שיחים ופרחים,  ועושים כל מיני דברים שלי לא הירשו הרבה זמן כי אולי אפול, אולי אשבור , אולי ....אולי ... אולי ...

    וזה מה שעשה את ההבדל. העידוד להתנסות בדברים חדשים, כאילו "מסוכנים",  וגם אם הדבר יהיה כרוך באכזבה, נפילה או מכה קטנה, כי ככה לומדים באמת ומכירים את הדרך,  לעומת אוסף של מעצורים וחסמים שאפיינו את ההורים שלי שהיו חרדים לכל סיכון קטן, כמו הרבה ניצולי שואה ,לעומת הורים שהיו צברים, שהתחנכו וצמחו בתנועות נוער ובצה"ל. 

     במשך שנים ארוכות, לא ידעתי, כי כאשר אתה ילד אתה לא יודע להעריך את הדברים האלה,  שדני היה  איש הבריגדה היהודית באיטליה, סייע בהעלאת ניצולי שואה לארץ ישראל. היה קצין בצבא הבריטי, לחם במלחמת השיחרור בחטיבת אלכסנדרוני , שירת כמפקד גדוד בקרבות באזור ראש העין, כפר סבא  וליווה שיירות לירושלים. הוא נשאר לשרת בצבא קבע עד גיל 40, והיה, בין היתר, מפקד ביה"ס לקצינים של צה"ל - בה"ד 1.  לאחר מכן , השלים לימודי כלכלה באוניברסיטת תל אביב. . בשנת 1960 הצטרף לחברת חשמל. היה שותף בהכנות להקמת תחנות כוח ואתרים במקומות שונים בארץ ,והיה חבר הסגל הבכיר של החברה. לאחר הפרישה , המשיך לעבוד עד גיל 81, ייעץ לבתי זיקוק ולכרמל אולי פינים. שש שנות עבודתו האחרונות היו בחברת אופק אנרגיה של האחים עופר. 

    כילדה, אני זוכרת איך טיפל בסבתא רבקה  שהיתה רתוקה לכיסא גלגלים ובדודה נחמה הקשישה שגרו בביתם. תמיד באהבה , יראת כבוד ורספקט אמיתי שכבר פס מעולמנו, בעיקר כלפי אנשים חולים ונזקקים. את המסירות אין קץ  בטיפול בהן ואת היחס החם והאוהב , קשה לראות היום , בדור של ימינו הנוטה להעדיף מוסדות סיעודיים ושיקומיים על פני התמודדות בבית,שהיא קשה כל כך, בכל המובנים.

    שנים ארוכות לאחר שהורי נפרדו מהעולם צעירים כל כך, היתה לי צביטה גדולה בלב לעבור ליד הבית בו גדלתי ולדעת שאין שם אף אחד שמחכה לי עם מיץ תפוזים שנסחט דקה קודם לכן. אחר כך, כאשר כבר הייתי עוברת שם, הייתי מתנחמת בידיעה שבבית ליד, בקומת הקרקע הצמודה לגינה, יש "מבוגר אחראי", שלמרות שאני לא זוכרת אפילו פעם אחת שאכן באתי להתייעץ או לבקש דבר, ידעתי שהוא שם. האיש הגבוה בעל הקול העמוק והחם, שמסתכל לך ישר בעיניים , ואתה יודע שהוא רואה הכל - גם אם לא מספרים לו , שיודע מה צריך לעשות בכל עניין ובכל מצב.  סלע איתן מוצק, שתמיד אומר את האמת , גם אם לא תמיד נעים לשמוע אותה, ולעיתים צריך להתמודד עם מה שמעדיפים שלא.  אהבתי והערכתי את הדרך הזו שלו בהיותי אני עצמי עשויה מחומרים אלה, ובידיעה שהתנהגות כזאת איננה תמיד פופולארית . 

     דני דגן היה צעיר נצחי בנשמתו. מפקד אמיתי של החיים. קצין באופיו וג'נטלמן בהתנהלותו . זמן קצר לאחר שהלכה לעולמה רעייתו מזה עשרות שנים, יהודית, החליט לעבור לדיור מוגן.אני זוכרת את השיחות הראשונות שלנו: "אני לא מוצא את עצמי כאן עם כל הזקנים" , אמר לי הצעיר בן ה-83.

    לפני שנה וחצי, בראש השנה, אמר לי  בקול מרוסק, ממיטת חוליו בבית החולים: "אני לא כל כך מבין מה אני עושה כאן, אני מקווה שיצליחו לטפל בזה", כי לדני עוד היו תכניות רבות בחיים.

    מאז לא שוחחנו. מצבו התדרדר בכל המובנים .  באחר הימים של מחצית פברואר , ככה פתאום ללא שום הקשר או אירוע , עלתה במחשבותי דליה, אחותו של עידו .  יום יומיים לאחר מכן , בשעת ערב מאוחרת, שמעתי את קולו של עידו בטלפון, לאחר שלא שוחחנו בערך מאז היינו ילדים. לא היה צורך במילים. הבנתי שאת הביקור שהבטחתי לדני כל כך הרבה זמן ולא הגעתי אליו , כבר מאוחר מדי לעשות, והיה לי כל כך עצוב.

    יומיים מאוחר יותר , הסבנו אל ארוחת הצהריים, דליה , אלדד ועידו , לאחר פסק זמן של יותר מ- 40 שנה , מאז הארוחה האחרונה שלנו ביחד, כאילו לא עברו כל כך הרבה שנים. מצד אחד זה היה כמו לחזור הביתה אל המוכר. אבל, ראש השבט, לא היה שם, בקולו החם וההחלטי. ישבנו כולם, אנשים מבוגרים, שהינוקא שלהם, סוגר את ה-50 בקרוב , כמו ילדים מבויישים משהו, שמחכים שאבא יגיד בתיאבון לפני שמתחילים לאכול, והנה, הפעם זה לא מגיע.  

    המכסה של הסיר הגדול של ילדותי  הונח על מקומו ושוליו נחתמו  בדונג. כל מה שנמצא בו כבר לא יחזור, לעולם. 

     דני דגן, קצין וג'נטלמן, מהדור של פעם, באהבת הארץ, באיכויות, בעשייה , בנתינה ובדוגמא האישית, וללא יחסי ציבור , אלא בשקט בצנעה.  

    איש שידע לחיות, אהב לחיות וטעם מהחיים עד שלא היה יכול יותר , שמצא אהבה חדשה  במחצית שנות ה-80 לחייו ואף נסע לטייל   בספארי של טנזניה בגיל 84, כבר לא יפתח את דלת הבית בקצה השביל המוביל אליו, פסיעה מהבית בו היתה ילדותי. כבר אין בית. הילדות איננה גם היא.

    גם כשאתה בן 40, 50 וכנראה גם 60 ויותר , יש איזושהי כמיהה לריח של בית, הבית של ההורים. לשערות לבנות של ניסיון, ותבונת השנים, לקמטי חוכמה שיש  בהם קסם מיוחד כל כך ויופי עצום פי כמה מכל התוצאות ה"מופלאות" של פלאי הפלסטיקה והאסתטיקה, לאמירה של טעם המבוססת לאו דווקא על תיאוריות נרכשות באקדמיות מובילות, אלא על דברי הימים והמעשה. הגם ששמרתי על קשר מרחוק, בעיקר, ידעתי שיש עוד מישהו כזה בסביבה שלי.  צליל הגונג : זמנך עבר ! צרם באוזני פעם אחת  לפני    21  שנה עם לכתם של הורי. בימים האחרונים , הוא הפר את השלווה היחסית, באקורד האחרון של הפרידה מילדותי.   

     

     

     

    ואת הרשימה הזו אני מרשה לעצמי לחתום פעם אחת  -

    חנה'לה 

     

     

    כמו שהייתי כילדה בבית של עידו, ועד היום...

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    * הדברים מובאים כאן בהסכמה ואישור של בני המשפחה. 

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (49)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        14/8/11 04:34:
      מרגש ביותר!!*
        1/5/10 22:31:

      תודה רבה על הפוסט המרגש!

      דורון 

        1/5/10 17:23:

      את יודעת לכתוב ולהגיש את הכתוב בצורה שמושכת לקרוא עד הסוף

      והאיש עליו כתבת היה לך דמות משמעותית בחיים

      ולבד מזאת העברת בצורה מרגשת את הקשר שלך אליו ואל משפחתו.

      אני רק אומר שילדות אינה נגמרת, וכל דבר המעלה זכרון

      קושר אותנו לעבר, כי מהו אדם אם לא סך כל זכרונותיו?

      וזכרונות ילדות הרי הם השיא שבשיא

      אז עדיין לא חטאנו כך שזה ילווה אותנו כל חיינו

      ואך טבעי שאת מתגעגעת לתקופת התום הזו.

      אז ילדותך לא נגמרה

      ושלא תיגמר לעולם.

      תודה על הספד מרגש ומדהים זה

      מצבה יפה הצבת לו.

        18/3/10 19:12:


      הדרך הכי נכונה להנציח זכרו של אדם.

      מזכיר לי את ילדותי בחיפה.. את אבא שלי..

        17/3/10 01:27:

      אוף כמה שזה מרגש ונוגע..
        17/3/10 00:00:


      לחנה

       

      כתיבה מרתקת

       

      מרגש מאוד. 

       

       

        16/3/10 18:55:


      אכן מרגש עד דמעות ומעורר נוסטלגיה...

      לאו דוקא של חיפה או דני

      אבל אולי בעצם כל מקום של פעם עם אנשים אחרים, כמו שאומרים - עם "אינטגריטי"

      ואולי גם היום יש אבל הם פשוט "טובעים" בים הניכור

       

      יונה

        15/3/10 18:14:


      פוסט נהדר, שמחזיר אותנו לימי התום של פעם....

      תודה.

        15/3/10 09:11:

      חנה'לה יקרה,

      רגשת מאד במילותייך, בכתיבתך הרהוטה, המעניינת.

      מן השורות עולה הקשר הנפשי לאנשים שהיו מלח הארץ, להסטוריה של העם שלנו, לנופי הארץ.

      תודה על הכל.

        15/3/10 06:21:


      צמרמות של זיכרונות

      חיפה של עצי האורן בכרמליה

      הילדות שם פעם, עם כל עידן התמימות

       

      כן היתה זאת תקופה נהדרת

       

      אשרייך שנתקלת באדם אמיתי

      לא הכרתי את דני, אבל הכרתי בודדים כמוהו

      אנשים שנתנו את עצמם למען מטרות צודקות

      אנשים שלא חשבו מה שחושבים עליהם

      הם פשוט עשו .

      חנלה

      תודה לך על הפוסט המרגש על הבוקר

      שי

      כתיבה מרגשת. סיפור מופלא על אדם מיוחד.
        14/3/10 19:25:

      דני דגן הלך

      אך את תשארי תמיד ילדה

       סקרנית, מתפעלת

      ו"מתה" לגלות את 

       שהחיים צופנים לה בעתיד


      חנה היפה

       

      ישראל של פעם הצטיירה מסיפורך מלאה בבעיות אך לא באכזריות של היום

      בכבוד גדול קראתי את מילותייך

      תודה לך

       

      יפה!

        14/3/10 12:56:
      נקרולוג נפלא.
        14/3/10 10:58:

      'גם כשאתה בן 40, 50 וכנראה גם 60 ויותר , יש איזושהי כמיהה לריח של בית, הבית של ההורים. לשערות לבנות של ניסיון, ותבונת השנים, לקמטי חוכמה שיש  בהם קסם מיוחד כל כך ויופי עצום פי כמה מכל התוצאות ה"מופלאות" של פלאי הפלסטיקה והאסתטיקה'......
       
       
      כמה מרגש ספרת והעלית מילים על תקופה שגרמה לי געגועים לאהבה אחרת... שלא תשוב עוד.......
        14/3/10 00:24:
      מרגש מאד
        13/3/10 23:48:

      יופי של סיפור מהילדות והנערות.

      מרגש ומזכיר נשכחות.

      תודה על השיתוף

      גם לי היתה מכונית הראשונה חיפושית.

      בלהה

        13/3/10 22:27:

      שבוע טוב לחנלה' ולמגיבים.

      הוספת לנו זכרונות על ישראלי ציוני הדוק. והוספת גם רענון של כמה ערכים ציוניים יהודיים חיוניים גם היום.

      תודתי !


      חם ואנושי כל כך
        13/3/10 19:32:

      לקרוא

      ושוב לקרוא

      ולקרוא את החיים של סביבתנו

      לקחת איתנו למסע החיים את האתמול של חיינו 

      לקחת את ה"משא " הנפלא שהעניקו לנו יקירנו  

      ואיתו לצעוד קדימה

       

      ככה הרגשתי כשסימתי לקרוא

      ועל כך תודה וחן חן לך חנה'לה 

        13/3/10 19:13:

      חנה'לה, יפה הסיפור שלך. יפה ועצוב. אנשים עוברים מן העולם, אך את הזכרונות, איש לא יטול מאיתנו.
        13/3/10 18:07:
      מאוד מרגש
        13/3/10 17:43:

      חנה"לה !

      פוסט מדהים

      חוויות מהעבר הרחוק

      תמיד נזכור את העבר שמלווה אותנו בהווה ונמשיך עם העתיד..

      שנאמר : "בן אדם תבנית נוף מולדתו "

       

      שבוע טובבבב נשיקה

        13/3/10 14:07:
      חנל'ה, את סופרת. הכתיבה שלך כה נפלאה שאני מרגישה את הרגשות ומריחה את הריחות ומעריכה את דמותו, של אדם שלא הכרתי. *
        13/3/10 11:50:

      כמו שכתבו קודמי כאן, כתבת מרגש ונוגע ובכלל, הכתיבה שלך תמיד מאד מרגשת וכתובה היטב!!

      גם לי זכרונות מחיפה, משהו בדומה לזה שאת עברת..   אך  "שלי"  גרו ברחוב  לוטוס.... ולא ברחוב יותם.   עד היום כולי געגועים עזים לתקופת הילדות שלי שם,  את כל החופשים הגדולים הייתי מבלה אצלם......

      היו זמנים  ולא ישובו עוד..........

      המשך שבת רגועה,

      ח נ י  (  פיקי)

       

        13/3/10 09:03:


      מותק,

      ריגשת אותי מאוד.

      וממש הייתי שם איתך.

      מקסים.

        13/3/10 04:43:

      חנ"לה....אם את מרשה ,אני לוקחת....

      כתוב מרגש,מעניין,מאד נוגע ללב ומחנך.

      תודה

        13/3/10 04:13:

      ריגשת ....חנהל'ה


      חנה יקירתי

      כמה את ברת מזל על כך שאדם נפלא שכזה

      היה דמות קרובה אליך ,,,  

      ריגשת אותי כל כך בפוסט הזה

      שבת שלום  לך

        12/3/10 23:51:


      חנה כתבת סיפור מרגש!

      והרחוב בו גדלת שקט פחות...

      אבל עדיין עם הרבה ירוק של עצי אורן ואיצטרובלים מלאים בצנוברים.

      מוזמנת! 

        12/3/10 23:27:


      כתבי ספר!!! לא רבים כותבים כמוך!*

      אולי

        12/3/10 23:06:

      פוסט אישי מרגש ונוגע

      כולו, אבל אהבתי במיוחד את התיאורים על הילדות בחיפה

      תודה

        12/3/10 22:44:

      מקסים ונוגע ללב חנה יקרה.
        12/3/10 20:59:
      חנהל'ה שכנתי היקרה. סיפור רגיל אבל נוגע, מרגש ואמיתי. אני אשמור לך על הבית ברחוב יותם ואזכר בך במס' 44 לתמיד.
        12/3/10 19:59:

      מי שהאהבה טיפחה אותו - יודע לאהוב ולזכור.

      אהבתי את המונומנט שבנית כאן לאיש ולמורשתו.

        12/3/10 19:23:
        12/3/10 18:31:

      הו, חנה'לה, כל כך כשרונית את בפריטה על נימי הרגש!

      כתיבתך מעלה דמעות של געגוע לדברים שאינם עוד מימי ילדותי והמחשבות נודדות למחוזות רחוקים.

      זכית במעטפת מחבקת בילדותך - מהוריך ומהקצין וג'נטלמן גם יחד.

      מחבקת אותך בכאבך על חתימת הסיר המוכר.

        12/3/10 18:17:

      זכרונות מתוקים מדבש.......
        12/3/10 17:09:


      תודה על הפוסט המרגש... כתוב יפה, נהניתי לקרוא ולחוות זמן זיכרון...

       

        12/3/10 16:52:


      ריגשת חנה'לה

      תודה

        12/3/10 16:33:

      אני מוחה דמעות של התרגשות

      שמחה על ששלחת אליי קישור- רב משמעי-

      לסיפור המרטיט הזה

       

      היטבת, חנהלה, להעלות על נס את האיש הנפלא הזה

      אשרייך

       

      איתך בצערך ובאושרך על שזכית להכירו

        12/3/10 15:49:

      באמת מקסים!

       

      ואני מרשה לעצמי לחלוק עלייך - ילדותנו ממשיכה ללוות אותנו בראש, כי שם נחקקו גיבוריה ומעשיהם.
      (ונראה לי עדיף שנישאר ילדים לפחות במחשבותינו)

        12/3/10 15:39:

      מדהים ומרשים !

      שבת שלום !
        12/3/10 15:22:
      אכן מרגש.ועצוב וכתבת כל כך מיוחד .*
        12/3/10 15:17:


      כל כך התרגשתי מהסיפור,

      יהי זכרו ברוך.

      *

        12/3/10 13:57:

      חנה נשיקה

      את כותבת כל כך יפה, נוגע ללב ומרגש,

      חודר פנימה.

      אני מבינה שאותך דיי עטפו בצמר גפן . . .

      והיו לזה חסרונות אבל גם יתרונות לפעמים.

      וכל הכבוד לקצין וג'נטלמן,

      נשמע שהיו לו חיים מעניינים ומלאי עשייה,

      שהשאירו חותם.

        12/3/10 07:32:

      זה טוב שיש כזה קנה מידה להצמד אליו.

      כתוב יפה 

        12/3/10 04:37:


      הולך ופוחת הדור

      פעם, נפילים התהלכו בארץ הזאת.

      זכרונות מדהימים

        12/3/10 03:23:


      חנה'לה

      ריגשת אותי כל כך בפוסט הזה

      כמו שאת יודעת לספר

      תודה לך

      וחיבוק ממני

      שבת טובה לך

      פיד RSS

      פרופיל