מִבְחָן מַעֲשִׂי בנְּהִיגָה
לטסט ניגשתי כשכרסי בין שיניי הצדיק ליווה אותי לקבלת התואר "נהגת שודים" לפני המבחן, עברתי תדרוכ-תרפיה מהמורה . המתנתי בתוך הרכב כשהבוחן נכנס בטריקת דלת מאיימת. בארשת חשיבות פלט "בוקר טוב לך, סעי"!!. בכדי למנוע חיכוך יתר, לא השבתי . הסתכלתי לצדדים ולאחור, לוודא שאין כלי רכב העלול להפריע למהלך התקין. התחלתי לנסוע, לאחר שניות אחדות הגיע ממנו אות חיים "שכחנו משהו"!!!, מה שכחנו אלוהים אדירים, האם שכחתי את הצדיק ? מסתבר שלא שחררתי את בלם היד. עצרתי את הרכב שמאן בלאו הכי להתקדם הורדתי את הבלם בתושיה ראויה להערצה... "למה להתעלל, בוא נפסיק בשלב הזה" מלמלתי חרישית... "המשיכי לנסוע" - פקד!!! העובר שבבטני החל לשדר אותות מצוקה . על כביש מהיר - ואני עדיין בזחילה הוא איבד שלווה - "העבירי הילוך ! קימטתי את המצח - "הילוך רביעי ? , לא ידעתי שקיים בכלל . "ליחצי על המצמד" מלמל מתחת לשפם, לחצתי - כבודו הושיט יד והעביר הילוך . "עכשיו הגבירי מהירות" דרש - ממושמעת, עשיתי כרצונו, לחצתי על דוושת הגז באון. נתתי דרור לכשרוני שהיה נצור - שעטתי אל הבלתי נודע - נהג המכונית שלפניי, פינה את המסלול מחשש לפגיעה באחוריה . הכביש היה לרשותי, מזוית העין, הבחנתי שהבוחן איבד את צבע פניו . שמעתי את הלמות ליבו - בקושי רב פלט "שמאלה אל המשרד". בסיום הסיוט, עצרתי בחריקת בלמים . אגלי זיעה צצו לו על המצח - נראה כי חש שקיבל את חייו במתנה.. המורה חיכה למוצא פיו - " נו איך היה"? שאל . "היא בסדר - אני מעביר אותה" .. את המורה חיבקתי בכל כובד הריוני. הצדיק שהיה עד לרגע היסטורי, רק חייך - זוהי תכונה צדיקית
|