"How to..."
פוסטים אחרונים
- capra aegagrus hircus 13/12/12
- ניסוי מחשבתי באהבה עצמית 5/11/12
- אופטימית לשם שינוי 9/6/12
- אוהב דגים, דייג? 4/6/12
- שלושת סתתי האבן 31/5/12
- הזמנה ל"הזמנה לחתונה" של אחותי. 21/5/12
ארכיון
שום דבר לא הולך להיוולד למי שיתום מאב רוחני
כבר לפני שנים הגעתי למסקנה שהעובדה שאני לא מעריצה אף אחד היא בין הגורמים לתחושת חוסר הכיוון שאני מרגישה בחיי. כשהייתי סטודנטית לתואר ראשון בארכיטקטורה הערצתי כמה מהמורים שלי עד כדי כך שבשביל לקבל מהם מחמאה או אפילו חיוך מקרי במסדרון הייתי מוכנה אפילו לשרטט בלילות, למרות שאני בעליל לא טיפוס של לילה. בשלב כלשהו התברר לי שאותו מורה שנראה כמסוגל לקרוא את כוונותי בלי שהייתי צריכה לומר אותם בעצם היה חסר כל יכולת לקרוא אפילו את נפש ילדיו שלו. לאט לאט נחשפו לפני כל משחקי האגו וחוסר הבטחון של אותם מורים נערצים. אחר כך, כשלמדתי פילוסופיה לתואר שני עדיין היו כמה מורים שגמלתי להם בעיניי הנוצצות בשיעור אבל כבר הייתי הרבה יותר סקפטית. ברגע מסוים לא יכולתי יותר להעריץ אף אחד, אפילו לא את אלברטו פרז גומז או את ארווין פנובסקי או את ארנסט קסירר או את הגל. בערך מאותו זמן לא עניין אותי יותר להתאמץ בשביל כלום, כלומר איבדתי כל שאפתנות. אמרו לי שמגיל מסוים מפסיקים להעריץ וצריך להתלהב מהעניין עצמו, אבל אני ידעתי שבלי להעריץ איש אין לי בשביל מי לעשות דברים. במשך שנים חשבתי שזה ילדותי מצידי ואני צריכה להתגבר על הצורך הזה בדמות נערצת אבל הדבר לא צלח בידי. היום קראתי משפט שהראה לי שייתכן שחוסר היכולת להעריץ מישהו אחר אינו הסיבה לכך שלא מעניין אותי כלום אלא הסימפטום של חוסר היכולת שלי להתעניין בכלום, לשאוף לכלום. המשפט אומר: "הידיעה מה אתה מעריץ באחרים היא מראה מופלאה לעצמי העמוק שלך שעדיין לא נולד". כלומר, הפסקת ההערצה של דברים אצל אחרים אינה אלא השתקפות של התרוקנות העצמי העמוק ועדות לכך ששום עצמי עמוק לא מחכה להוולד. |
תגובות (19)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
כל מה שאני אומרת זה שכשמרגישים ריקנות אי אפשר להעריץ אבל אולי אני טועה.
הלוואי עליי קצת אובססיה. מה שהורג אותי זו האדישות.
*
בשל גילוי הלב והכנות.
נראה לי שאלה שני דברים נפרדים, הערצה של אחר, אחרים, והרגשת ההתרוקנות.
לא בטוחה שזה קשור, אולי כן, אבל לא בהכרח בכלל.
חוסר הערצה זה אולי יותר סימן לבגרות מסוימת, הכרת המציאות והאדם, הכרה שכולנו בני אדם בסך הכל.
הרגשת ריקנות מליון סיבות יכולות להיות לה.
אין רע בהערצה
אם היא אינה הופכת לאובססיה
אין לך על מה להתנצל. בסך הכל סיפקת לי חומר למחשבה...
תודה :-)
לי נראה שהמשפט הזה בדיוק מראה על כך שמה שנדמה לנו כחיצוני הוא בעצם שיקוף של משהו פנימי. כלומר, הערצת תכונה אצל מישהו בעצם אומרת שיש לנו את התכונה הזו צפונה בפנים.
לא מתחברת בכלל למשפט הזה.
מעבר להערצות מטופשות של גיל התבגרות
מעולם לא הרגשתי הערצה
אני יכולה לחוות הערכה כלפי כשרונות
כלפי אישיות מיוחדת.
אך להעריץ ?ממש לא!
ועובדה מיום ליום אני מתמלאת
אנני מתחברת ויש משהו לקוי ודמגוגי במשוואה הזאת.
אנחנו מתמלאים ממקורות פנימיים ולא מתמלאים ממקורות חיצוניים
אנחנו יכולים להיות באווירת השראה ויצירה
אבל אותו "ברז" פנימי מפיק החוצה
ממאגרים פנימיים המתקשרים לאירועי חיים לרגשות שצברנו שחווינו
החיים שלנו ,הילדות היחסים הם מקורבלתי אכזב של הש\ראה
של מלאות
וזה המקור המפיק עצמו החוצה.
אולי אני סתם מנסה למצוא קשר. פשוט קראתי היום פרק בספר שדיבר על חיפוש של אב רוחני כחלק מתכנית האושר וזה הזכיר לי את הנושא.
אני מסכימה איתך. אפשר לעשות לקט תכונות ראויות להערצה ובעצם על זה המשפט מדבר יותר מאשר על הערצת אנשים שלמים (למרות שקראתי אותו בפרק שרובו דיבר על חיפוש אב רוחני שלם). הבעיה עם זה שכנראה קשה יותר להישבות בקסם של תכונה מאשר בקסם של אדם שלם. איכשהו גם אם אני מעריכה תכונה זה לרוב לא מגיע להערצה וזה לא גורם לי לשום התלהבות ולא מדרבן אותי לכלום.
אוי מצטערת, לא קישרתי את הילדים למקום הנכון. אני מכירה היטב את אותו מורה ואני יודעת כיום כבר שגם התחושה שהוא מבין את כוונת הסטודנטים היתה קצת אשלייה. אני עדיין חושבת שהוא אחד המורים הטובים שהיו לי אבל הוא מאוד התגמד בעיני.
מאחלת לך החלמה מהירה.
נראה לי שהבעיה עם תובנה היא שהיא לא מכילה בתוכה רצון. הרצון צריך להגיע ממקום אחר. ייתכן שההערצה היא ביטוי של רצון.
הערצה טוטלית של אנשים, ולא משנה מי הם, היא בעייתית וקשה לבנאדם מפוקח.זאת מהסיבה הפשוטה שאין אדם שכל תכונותיו ראויות להערצה. אנשים הם מכלול של תכונות, חלקן, לפעמים, ראויות להערצה וחלקן ממש לא. האנשים ה"גדולים" באמת הם "גדולים" בתחומים מסויימים, ובתחומים אחרים יכולים להיות ממש שפלים. ככל שמכירים אותם מקרוב מכירים גם את התכונות הלא טובות, ופתאום הקסם של ה"גדולה" שלהם פג.
האמת שצריך לעשות הפרדה, לא להעריץ את האדם-את המכלול, אלא להעריץ/להעריך תכונה זו או אחרת שלו,
אני חושבת שאין קשר.
זאת דעתי הפרטית.
יותר קשור לאנרגיות הפרטיות שלנו
ותלוי גם בתקופות של חיינו.
אני נחשבת לטיפוס אנרגטי ביותר
אך ישנן תקופות שבהן אני חדלת אישים.
בלי או עם מישהו להעריץ.
תודה ענת ושבת שלום.
2. אבל אבל- את כן עושה! יש הוכחות בבלוג...
3. לגבי עניין הילדים. שום מטאפורה. רק תגובה למילים שכתבת:
"בשלב כלשהו התברר לי שאותו מורה שנראה כמסוגל לקרוא את כוונותי בלי שהייתי צריכה לומר אותם בעצם היה חסר כל יכולת לקרוא אפילו את נפש ילדיו שלו"
חוצמזה נראה לי שהבנה ועשייה הם תלויי מצב בחיים: לא תמיד עושים, לא תמיד מבינים...
והם גם אינם דברים מוחלטים: זה לא- הכל או כלום...
טוב, מספיק פלסף למצב ה"שפעתי" הנוכחי שלי, אני חושבת...
או לא!!!!
הפסקת הערצת הזולת מגיעה עם השנים
כאשר את מכירה את החיים
והתבונה ממלאה את החלל הריק
אותו בדרך כלל ממלאים המושאים .....
1. זהו, שאני לא מזהה את ההערצה או ההערכה העמוקה בכלל.
2. לי יש הרגשה לגבי עצמי שבלי ההערכה הזו למורים, לאמנים, להוגים וכו', אין לי שום טריגר לעשייה. אבל, כפי שכתבתי, אולי זה בכלל להיפך, אני לא מצליחה להעריץ או להעריך כיוון שאין לי שאיפה לעשות כלום.
3. את עניין הילדים לא הבנתי. אני משערת שיש כאן איזשהו משחק על המטפורה של הלידה והאב אבל לא הבנתי עד הסוף.
האמת היא שאני פשוט מודעת לשתי התופעות: הן לחוסר ההערצה והן לריקון השאלה היתה מה הקשר בינהם.
1. אולי יש סוגים שונים של הערצה או הערכה עמוקה? אולי חלק מהם כן רלוונטיים לגבייך?
2. אצלי- תחושה של קרבה נפשית למורים/ות לאמנות והערכה כלפיהם הן גורמים מפרים
(אבל לא הסיבה העמוקה לעשייה, אני חושבת).
3. זה לא המרכז כאן- אבל... יכול להיות שקריאת נפש הילדים לא קשורה לקריאת נפשם של אנשים אחרים...
"הפסקת ההערצה של דברים אצל אחרים אינה אלא השתקפות של התרוקנות העצמי העמוק ועדות לכך ששום עצמי עמוק לא מחכה להוולד."
מענין אותי לדעת מי זה " החכם" שהסיק את המסקנה הזאתי?????
לעניות דעתי זה שאת לא מעריצה אף אחד וזאת זכותך, לא אומר שאת מתרוקנת,
חס וחלילה.
או שאולי לא הבנתי נכון.
שבת שלום
אני אומר לך בסוד
חוץ מהחיפושיות גם אני לא מעריצה אף אחד
אפילו כבר לא את אלירז
חחחחחחחח