כבר לפני שנים הגעתי למסקנה שהעובדה שאני לא מעריצה אף אחד היא בין הגורמים לתחושת חוסר הכיוון שאני מרגישה בחיי. כשהייתי סטודנטית לתואר ראשון בארכיטקטורה הערצתי כמה מהמורים שלי עד כדי כך שבשביל לקבל מהם מחמאה או אפילו חיוך מקרי במסדרון הייתי מוכנה אפילו לשרטט בלילות, למרות שאני בעליל לא טיפוס של לילה. בשלב כלשהו התברר לי שאותו מורה שנראה כמסוגל לקרוא את כוונותי בלי שהייתי צריכה לומר אותם בעצם היה חסר כל יכולת לקרוא אפילו את נפש ילדיו שלו. לאט לאט נחשפו לפני כל משחקי האגו וחוסר הבטחון של אותם מורים נערצים. אחר כך, כשלמדתי פילוסופיה לתואר שני עדיין היו כמה מורים שגמלתי להם בעיניי הנוצצות בשיעור אבל כבר הייתי הרבה יותר סקפטית. ברגע מסוים לא יכולתי יותר להעריץ אף אחד, אפילו לא את אלברטו פרז גומז או את ארווין פנובסקי או את ארנסט קסירר או את הגל. בערך מאותו זמן לא עניין אותי יותר להתאמץ בשביל כלום, כלומר איבדתי כל שאפתנות. אמרו לי שמגיל מסוים מפסיקים להעריץ וצריך להתלהב מהעניין עצמו, אבל אני ידעתי שבלי להעריץ איש אין לי בשביל מי לעשות דברים. במשך שנים חשבתי שזה ילדותי מצידי ואני צריכה להתגבר על הצורך הזה בדמות נערצת אבל הדבר לא צלח בידי. היום קראתי משפט שהראה לי שייתכן שחוסר היכולת להעריץ מישהו אחר אינו הסיבה לכך שלא מעניין אותי כלום אלא הסימפטום של חוסר היכולת שלי להתעניין בכלום, לשאוף לכלום. המשפט אומר: "הידיעה מה אתה מעריץ באחרים היא מראה מופלאה לעצמי העמוק שלך שעדיין לא נולד". כלומר, הפסקת ההערצה של דברים אצל אחרים אינה אלא השתקפות של התרוקנות העצמי העמוק ועדות לכך ששום עצמי עמוק לא מחכה להוולד. |