כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    חינוך דרך הטבע

    בשנת 1632 קבע יוהאן עמוס קומניוס את עקרון היסוד של החינוך המודרני: חינוך הכול לכול, וטען כי הדרך לממש זאת היא בדרך הטבע. אך מהי הדרך הטבעית להוראה וללמידה?
    זו שאלת הבלוג.

    "פעולה שלמה המכוונת למזיגת הילדים עם סביבתם"

    7 תגובות   יום שישי , 12/3/10, 19:13

    הנה לכם עוד פיתוח חינוכי 'ישראלי' מקורי, שאבד לנו ואיננו: שיטת התהליכים של מרדכי סגל.


      

    מדרכי סגל, יליד 1903 ארה"ב, עלה לארץ עם אשתו בשנת 1925, חלוצים במסגרת העלייה השלישית, לקיבוץ כפר גלעדי. הוא עבד במשק החקלאי, היה מרכז גן הירק ומזכיר הקיבוץ.
     
    בשנת 1932  נשלח להשתלם בחינוך, במכון הפדגוגי ביולוגי שייסד באותה שנה יהושע מרגולין ברחוב יהודה הלוי 12 בתל אביב.

    היו אלה גן ירק ופינת חי, ששימשו את מרגולין להכשרת מורי טבע.

    לאחר שנה חזר לקיבוץ והתמנה כמחנך לקבוצת הילדים הקטנה, לשבע השנים הבאות.
    בשנים אלה גיבש תפיסה חינוכית ייחודית, שנקראה – שיטת התהליכים, ויושמה בהיקפים שונים בבתי הספר הקיבוציים ובבתי הספר של זרם העובדים גם בערים, עד שנות החמישים.


      

    "שיטת התהליכים" היא פיתוח מקורי על בסיס תורת דיואי (ראו פוסט נפרד). סגל טען כי חקר הטבע והאדם אינו יכול להסתפק בניתוח תמונת התופעה כפי שהיא נגלית לעינינו. תופעות הטבע כוללות גם תנועה בזמן, כלומר נמצאות בשינוי מתמיד. לכן, למידה אינה יכולה להתמצות בשיעור בודד, אלא יש לעשותה כחקירה לאורך זמן של התהליך הנלמד.


    הוא טען ששיטת הנושאים (אינטגרציה של תחומי דעת סביב נושא מרכז) היא שגויה שכן היא מייצרת תמונה סטטית של העולם;

    ואילו שיטת הפרויקטים (משימות חקר) היא שגויה שכן היא מכוונת לאיזה תכלית מעשית (מלבד הלמידה), שלא באמת קיימת.
    במקומם הוא הציע:


    "הדרך השלישית מטפחת צורה אחרת של אינטגרציה, צורת 'התהליך', תבנית למידה דינמית [שנועדה] לחולל תהליכים של למידה המקבילים לתהליכי החיים ונצמדים אליהם בשורה של נקודות מגע, תכופות ככל האפשר"

     

    בפועל יצאו הילדים לסיורים חוזרים אל אותם מקומות, לעיתים במהלך שנת לימודים שלמה, וחקרו נושא כפי שהוא מקבל ביטוי בעולם המשתנה.

    חקר הצומח בעונות השנה הם הדוגמה הקלאסית לרעיון זה. במהלך השנים פיתחו מורים עשרות נושאים שאותם ניתן ללמוד תוך כדי חקירה למשך זמן: רפת הפרות, מזג האוויר, חגי ישראל, הבדואים, אגדות חז"ל ועוד.


     

    "הבית הכולל" בהתאם לתפיסתו טען סגל כי גם החינוך החברתי, הכללי, המוסרי והאידיאולוגי, הם תוצר של תהליך. ולכן על בית הספר עצמו לתפקד כחברה חיה ותהליכית.
    רעיון זה נגזר מתורתו של וינקן (ראו פוסט נפרד), ומשמעו שהחינוך מתקיים מתוך ובאמצעות חיי יומיום מלאים. במושגים של היום: איחוד המשפחה, בית הספר, תנועות הנוער והחוגים – למסגרת כוללת אחת.

    "בדינו לערוך את החלקים השונים בחיי היום-יום של הילד על פי ריתמוס טבעי, חי ומגוון. ניתן לנו לשלב עיסוקים הכרוכים במאמץ עם שעות מנוחה, לשלב עבודת שרירים שבעמידה ובתנועה עם עבודת מוח שבישיבה, קליטת ידיעות עם יצירה וחופש ביטוי, עבודה ביחידות עם עבודה בצוותא"


    כל הילדים חיו יחד מחוץ למסגרת המשפחתית, מה שממילא התאים לתפיסת החינוך בתנועות הקיבוציות באותם שנים. בהנהגת המחנך הם ניהלו את חייהם כולל אחזקת הבית, עבודה במשק הילדים וגם במשק הקיבוץ ולימודים. הכול היה באחריותם, במשהו שהוא חיקוי בזעיר אנפין לחיי המבוגרים בקיבוץ.


    בשנת 1939 היה סגל בין יוזמי ומייסדי סמינר הקיבוצים בתל אביב, וכעבור עשור גם של שלוחתו הצפונית - כיום מכללת אורנים. סגל ניהל את סמינר הקיבוצים עד שנת 1974 ונפטר בשנת 1991.

    * הציטוטים מתוך: מרדכי סגל, מסות בחינוך, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
    * מומלץ לקריאה מאמר מאת מיקי קריץ "סגל במבחן הזמן" להורדה מאתר סמינר הקיבוצים:
    * מתנצל - לא מצאתי תמונה של סגל ברשת. מוזמנים לעזור.

    דרג את התוכן:

      תגובות (7)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/3/10 21:15:

      נכון. ממש כך.

      ההמוניות של בית הספר מקורה בדברים חיוביים: הגידול באוכלוסיה וההכרה שכולם ראויים ללמוד;

      אבל הילדים (וגם חלק מהמורים) הולכים לאיבוד בהמון.

        19/3/10 15:54:


      גיל,

      עדיין מעכלת את הרעיונות ותרגומם לעשייה.

      דבר אחד ברור לי,

      גישה טבעית, אותנטית, אקטואלית שרלוונטיות לילדים שלנו,תוך ניצול הקידמה והטכנולוגיות עשויות להיטיב איתם ואיתנו.

      הדור אינו הולך ופוחת, חסרה לו הקירבה, השיח הקרוב והנוגע.

      כבר ביקרתי.

      אבקר בשנית.

      תודה! 

       

        16/3/10 11:52:

      תודה על הדברים אילנה

      טוב, גם "שיטות לימוד ערכים וחמלה" לומדים באמצעות תכנים. עם זאת מסכים איתך שהסגידה לכמות היא מיותרת (פוסט כאן).

       

      אשר לאוטופיה - אני לא חושב שהמורה צריך להיות גם הורה וגם מדריך-נוער. גם אם זה היה אפשרי אני לא מניח שזה רצוי. המערכת לא צריכה לנסות לעקוף או להחליף את ההורים (פוסט כאן)

        15/3/10 00:28:


      לא בטוחה אם זה כול כך  אוטופי. קיימות התנהלויות

      כאלה בארץ ובמקומות נוספים בעולם, עם פחות שעות

      ופחות אינטנסיביות.

       

      נראה לי שהבעיה העיקרית והקשה ביותר של מערכת

      החינוך, היא לשחרר את האחיזה הכרוכה בכמות

      החומר הנלמד.

       

      זה פשוט מטורף. דווקא היום, כאשר הידע הינו הדבר

      הכי נגיש בעולמנו, כאשר בלחיצת כפתור נשפכת עלינו

      כמות נתונים דמיונית, החשוב ביותר הוא ללמד שיטות

      לימוד ערכים וחמלה, שהם הכלים האנושיים הבסיסיים

      להתנהלות מול היצף של ידע.

       

      תודה על הפוסט.

        14/3/10 16:03:

      צטט: גיל גרטל 2010-03-14 10:41:33

      רינה תודה, את התמונה הזו מצאתי גם, אבל נראה לי שהכיתוב שלה "סגל עם תלמידים" הוא שגוי, כי כולם בתמונה באותו גיל. :)

      זה באמת לא כל כך פשוט, אבל לפי דברים שקראתי זה אמור להתרחש כך:

      קבוצת הילדים (רב גילית) קמה בבוקר, בבית המגורים שלהם (של הקבוצה), מנקה את החדרים, מכינה ארוחת בוקר וכו'. אחר כך יוצאים לרפת, למשל (או לרחוב בעיר, או לכל מקום אחר). הסיור מתקיים לאותו מקום במשך כמה חודשים, אחת לשבוע בערך. הילדים אוספים רשמים: מה קורה? מי עושה מה? וכדומה.

      חוזרים לכיתה מסכמים את הרשמים, משווים למה שהיה בשבוע שעבר. מעלים שאלות לבדיקה נוספת, נושאים שמצאו עניין וכדומה.

      בשיעורי החשבון, העברית, המדע והאמנות אמורים לטפל בשאלות השונות שעלו מן השטח. 

      למשל לקרוא סיפור שקשור לנושא, לבצע תרגילים בבעיות מילויות הקשורות לנושא (אם כל פרה מניבה איקס ליטר  חלב כמה....), לכתוב חיבור או לצייר ציור רשמים מהסיור וכדומה.

      סדר היום כלל גם עבודה בחצר משק הילדים, בדרך כלל פינת חי וגן ירק, ויש בתי ספר שהחזיקו נגרייה ומטבח. הילדים הגדולים עבדו גם במשק המבגורים (בקיבוץ) לפי משמרות ושיבוץ.

      מכינים ארוחת צהריים, נחים סיאסטה, משחקים, משוחחים, צובעים את החדרים - הכול יחד.

      בעיר, הלימודים הסתיימו אחר"צ והילדים חזרו הביתה. בקיבוץ הם נשארו לישון יחד.

       

      משהו כזה.

       

      המשימה של המחנך היא (לדעתי) על גבול הבלתי אפשרית: הוא מחנך, מורה, הורה ומדריך במקביל; ובנוסף לזה הוא צריך לשלוט ברמה גבוהה בכל תחומי הדעת כדי לדעת להתאים בין הרשמים שהילדים אספו בסיור לבין האפשרות להתקדם בתכני הלימוד בכל תחום על בסיס רשמים אלה. זה אוטופי.

      ובנוסף לכול - היה לחץ גדול מאוד (במיוחד בעיר, אבל גם בקיבוצים) מצד ההורים ומצד 'המפקחים' במערכת החינוך שהילדים "יתקדמו בחומר". כולם הבינו שהילדים מתחנכים (אפילו מצוין), אבל לא ממש הבינו מתי הם לומדים! 

      ההפרדה בין למידה לבין חינוך היא מלאכותית (לדעתי), אבל הייתה ועודנה קיימת. למשל היום יש ביקורת הפוכה: שהילדים לומדים, אבל לא מתחנכים. זה באמת לא פשוט הסיפור הזה.

        

       

      קניתי!!!!

       

      נשמע טוב גיל

       

      הלוואי שהיו מתחנכים קודם כל!

       

      אני מכירה אגב קבוצה שלמה שככה מתנהגת בדרום

       

      אני מאמינה שאם החינוך הוא טוב אז הלימוד הוא נכון ולא כפייתי

       

      שאני מנסה להיזכר מה למדתי בבית הספר אני מתביישת לומר שאני לא זוכרת כלום חוץ מקרוא וכתוב

       

       

        14/3/10 10:41:

      רינה תודה, את התמונה הזו מצאתי גם, אבל נראה לי שהכיתוב שלה "סגל עם תלמידים" הוא שגוי, כי כולם בתמונה באותו גיל. :)

      זה באמת לא כל כך פשוט, אבל לפי דברים שקראתי זה אמור להתרחש כך:

      קבוצת הילדים (רב גילית) קמה בבוקר, בבית המגורים שלהם (של הקבוצה), מנקה את החדרים, מכינה ארוחת בוקר וכו'. אחר כך יוצאים לרפת, למשל (או לרחוב בעיר, או לכל מקום אחר). הסיור מתקיים לאותו מקום במשך כמה חודשים, אחת לשבוע בערך. הילדים אוספים רשמים: מה קורה? מי עושה מה? וכדומה.

      חוזרים לכיתה מסכמים את הרשמים, משווים למה שהיה בשבוע שעבר. מעלים שאלות לבדיקה נוספת, נושאים שמצאו עניין וכדומה.

      בשיעורי החשבון, העברית, המדע והאמנות אמורים לטפל בשאלות השונות שעלו מן השטח. 

      למשל לקרוא סיפור שקשור לנושא, לבצע תרגילים בבעיות מילויות הקשורות לנושא (אם כל פרה מניבה איקס ליטר  חלב כמה....), לכתוב חיבור או לצייר ציור רשמים מהסיור וכדומה.

      סדר היום כלל גם עבודה בחצר משק הילדים, בדרך כלל פינת חי וגן ירק, ויש בתי ספר שהחזיקו נגרייה ומטבח. הילדים הגדולים עבדו גם במשק המבגורים (בקיבוץ) לפי משמרות ושיבוץ.

      מכינים ארוחת צהריים, נחים סיאסטה, משחקים, משוחחים, צובעים את החדרים - הכול יחד.

      בעיר, הלימודים הסתיימו אחר"צ והילדים חזרו הביתה. בקיבוץ הם נשארו לישון יחד.

       

      משהו כזה.

       

      המשימה של המחנך היא (לדעתי) על גבול הבלתי אפשרית: הוא מחנך, מורה, הורה ומדריך במקביל; ובנוסף לזה הוא צריך לשלוט ברמה גבוהה בכל תחומי הדעת כדי לדעת להתאים בין הרשמים שהילדים אספו בסיור לבין האפשרות להתקדם בתכני הלימוד בכל תחום על בסיס רשמים אלה. זה אוטופי.

      ובנוסף לכול - היה לחץ גדול מאוד (במיוחד בעיר, אבל גם בקיבוצים) מצד ההורים ומצד 'המפקחים' במערכת החינוך שהילדים "יתקדמו בחומר". כולם הבינו שהילדים מתחנכים (אפילו מצוין), אבל לא ממש הבינו מתי הם לומדים! 

      ההפרדה בין למידה לבין חינוך היא מלאכותית (לדעתי), אבל הייתה ועודנה קיימת. למשל היום יש ביקורת הפוכה: שהילדים לומדים, אבל לא מתחנכים. זה באמת לא פשוט הסיפור הזה.

        

        13/3/10 23:40:

      סגל עם תלמידים בכפר

       

      מרתק המאמר ושיטת הלימוד פחות מובנת לי

       

      גיל יקר, יכול להסביר במילים שלך ?

       

      תודה

       

       

       

       

      בלוג חינוך דרך הטבע

      רשימה

      פרופיל

      גיל גרטל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין