| במפגשים שאני עורך לרגל צאת הספר שלי אני שואל אנשים כמה שאלות כדי להכיר אותם טוב יותר.אחת השאלות הראשונות של היא: איך אתה מגדיר כישלון ?זהו אולי ישמע כמו קלישאה, אך זאת היא המציאות, בדרך כלל בקבוצה של 15 איש אני מקבל לפחות 20 תשובות. כשאני מסכם את התשובות ואומר שכול התשובות נכונות, לפעמים אנשים כועסים עלי. קשה להם לקבל את האמונה שלי, שכול דעה היא נכונה מנקודת המבט ממנה היא מבוטאת.דוגמה לכך למשל הוא תרגיל שעשיתי פעם ביחד עם ידידה. שנינו כתבנו אמונות שאנו מאמינים בהן לגבי החיים. במקרה (או שלא) אצל שנינו האמונה הראשונה הייתה: "החיים מאתגרים," אך בעוד היא תפסה את ראשה ואמרה: "עכשיו אני מבינה למה כל כך קשה לי בחיים, בגלל שאני צריכה להתמודד עם כל האתגרים האלו," אני אמרתי: "זה מסביר לי למה אני מרגיש מסופק בחיים, אני אוהב אתגרים." אותה אמונה (מחשבה או איך שתרצו לקרוא לזה) נראית הפוכה מעיניים של שני אנשים שונים.גם לי יש שתי תשובות לשאלה שלי:א. כישלון הוא כשמרימים ידיים, כי כל עוד אני מנסה לא נכשלתיב. כישלון הוא כשמפספסים את השיעור, אם למדתי מחוסר ההצלחה, זה לא כישלון אלא שיעור טוב לחיים.תוך כדי הכתיבה, חשבתי על עוד תשובה...ג. כמו שכתבתי בפוסט הקודם שלי, ה(כמעט) כישלון היה מקפצה שעזרה לי לעלות הרבה יותר גבוה, ולעזור לעצמי ולאחרים. בדוגמא שנתתי שם, בחרתי לא להרים ידיים אלא למנף את הקשיים. אז אחרי שהבנו מה זה כישלון, כלומר שכישלון הוא כמו כל דבר אחר בחיים הוא סובייקטיבי, נחזור לכותרת שלי - מי אחראי לכישלונות שלנו ?במפגש שלי עם הקוראים אני מספר על הילדות שלי, כיצד מכיוון שאני דיסלקטי הייתי מגיש פחות מעמוד במחנים, בזמן שאחרים היו כותבים שלושה וגם חמישה דפים. כיצד אימא שלי הייתה צריכה לדבר עם המורה להיסטוריה ולהסביר לו שזה שאני לא מסוגל למלא דף שלם בשעה וחצי לא אומר שאני לא יודע מה זה העלייה השנייה והשפעתה על הקמת המדינה.הדיסלקציה הייתה מכשלה אמיתית שנולדתי איתה, ובמשך מרבית חיי נתתי לה להכשיל אותי לא מעט, עד שהחלטתי להיות סופר. עד שהחלטתי ששום דבר לא יעצור אותי והסיפור בתוכי שרוצה לצאת, ימצא את מקומו בחנויות הספרים. הקללה שבדיסלקטיות הייתה גם ברכה. בזכות המגבלה שליוותה אותי מגיל 8 בערך, כשהתחלתי להתבלט בהכתבות, ולא לטובה, נאלצתי לחשוב מחוץ לקופסא ולהמציא פתרונות יצירתיים כדי להתגבר על המכשלה. ראיית העולם שלי מאוד שונה והחשיבה שלי מאוד חדה, ככה זה כשצריך לקמץ במילים ועדיין להעביר את כל המסר, כשצריך לפשט כל דבר ולמצוא את הדרך המהירה. בספר שלי אני קורא לזה האין שהוא יש וגיבור הסיפור לומד לראות את זה בחייו.כשסיימתי לכתוב את הספר חיפשתי קבוצת כתיבה במטרה לקבל ביקורת ולשפר את הספר. מכיוון שגרתי בניו יורק זאת הייתה משימה לא קלה. רוב החברה שם מתעקשים משום מה לדבר ולכתוב באנגלית או ספרדית ולא מבינים מילה בעברית.יום אחד ידידה אמריקאית שלי שאלה אותי, "אז למה בעצם אתה לא כותב באנגלית?" בלי לחשוב עניתי לה, "כי אני לא יכול." היא האמינה לי, אבל אני הבנתי שאני מכשיל את עצמי. עוד באותו יום וויתרתי על האמונה שאינני יכול לכתוב באנגלית. הלכתי הביתה ותרגמתי פרק שלם לאנגלית. מי שלא תירגם מעולם סיפור אינו מבין שתרגום הוא בעצם כתיבה מחדש, וכול כתיבה מחדש, משפרת את הסיפור. יומיים אחרי התייצבתי אצל הידידה והגשתי לה בגאווה את התרגום. לקח לה בדיוק חמש דקות להגיד לי, "אתה צודק, אתה באמת לא יכול לכתוב באנגלית, הרמה שלך לא מספיקה." מכיוון שבאמת וויתרתי על האמונה הזאת, ההוכחה שהיקום ניסה לשלוח לי שהיא נכונה, לא התקבלה. שמתי את התרגום בצד וחיקיתי להזדמנות. יומיים לאחר מכן, ידידה אחרת שמתגוררת בסין צלצלה אלי. "מה חדש ג'ואי? אני בניו יורק ליומיים, בא לך להיפגש?" "איזה יופי, בטח," עניתי לה. "דרך אגב, זוכרת את הסיפור שכתבתי בעברית? תרגמתי פרק ממנו לאנגלית." "באמת?" היא שאלה," אתה חייב לשלוח לי. למחרת נפגשנו בקפה בניו יורק, כשהגעתי באיחור קל, ראיתי אותה כותבת במרץ על דפים שהיו מונחים על השולחן ליד הקפוצ'ינו שלה. "מה גם בחופשה את עובדת?" שאלתי אותה בקריצה. "לא ממש," היא ענתה. "יש לך פה לא מעט שגיאות לשוניות, סימנתי לך את כל מה שאתה צריך לתקן."חזרתי הביתה והקלדתי את כל השינויים, זה נראה הרבה יותר טוב. בינתיים קיבלתי מייל מהידידה הראשונה, שעדיין האמינה לי שאני לא מסוגל לכתוב באנגלית. היא שלחה לי לינק לקבוצה של סופרים ישראלים שנפגשים בניו יורק. נרשמתי. הם מעולם לא נפגשו, אך האתר שלח לי המלצה להצטרף לקבוצה של סופרים אמריקאים שבדיוק החלה להיפגש במנהטן. הצטרפתי. מצאתי עוד חברים שהיו מוכנים לשפץ את התרגום שלי, לפני הבאתו לקבוצה והתחלתי לעבוד עם הקבוצה, פרק אחרי פרק. חודשיים מהיום בו הכרזתי: "אני לא יכול לכתוב באנגלית," היו לי חמישה פרקים מתורגמים ברמה ספרותית גבוהה יותר מהפרקים המקוריים בעברית. כמובן שתרגמתי בחזרה לעברית את כל השיפורים. שני פרקים בספר שלי נכתבו במקור באנגלית.רמת האנגלית שלי השתפרה רק קלות בתקופה הזאת. אבל מה שחשוב הוא התוצאה. אני מסוגל לכתוב באנגלית.מכשולים אמיתיים כמו שפה ודיסלקציה ניסו להכשיל אותי, הבחירה שלי הייתה לא לתת להם.אז מי אחראי לכישלונות שלנו ?דרך אגב, הספר הראשון שלי נמצא כבר ברוב החנויות בארץ, ובאלו שלו, הוא יגיע בימים הקרובים. כמו כן בעוד כמה שבועות יגיע לחנויות ספר נוסף שנקרא "המיטב של כתב", שהוא אוסף של סיפורים קצרים שנבחרו בתחרות כתיבה אותה יזמתי בשיתוף עם הוצאת כתב וגם אני תרמתי לו סיפור. המטרה הייתה לתת במה לסופרים צעירים ולהוציאם לאור וגילינו כמה כישרונות מבטיחים. ההשקה של ספר הזה תיערך בחנות הספרים הנסיך הקטן בתל אביב בשבת הבאה בשמונה וחצי בערב וכולכם מוזמנים. חשבתי שזה מאוד סימבולי שההוצאה בחרה להשיק את הספר דווקא בחנות עם השם הזה. כשמישהו ביקשו ממני לפני שנה לתאר את הספר שלי בחצי משפט אמרתי : הנסיך הקטן פוגש את קרטה קיד... http://www.facebook.com/group.php?gid=242903664323&ref=mf קישור למפגשים http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?EntryId=1644946
|