אז בסוף אני בכ"ז מעלה את התגובה ההיא:

בפשט, כפי שאתה העלית,

בכל מקום בו נהיה,כשנגיע לשם בפעם הבאה

זה יהיה שונה, בין אם נגיע לשם עם מי שהיינו קודם, בין אם נגיע לבד.

אבל למקום ההוא, אצלינו בתודעה, שמורה זכות הריגוש המיוחד של הפעם הראשונה.

טיילנו לפני מס' ימים בנחל שאנחנו מרבים לבקר בו, וגילינו שהחורף שינה אותו.

המקום בו נהגנו להשתרע, התמלא במים. חלוקי הנחל התקדמו קצת הלאה, עם כיוון הזרימה

עלי עץ התות אינם, מן הסתם נשרו להם למים וצפו להם הלאה במורד הנחל...

במקומם, מנצים עלעלים ירוקים קטנטנים חדשים על ענפי העצים העירומים,

והמקום המוצל הפך מואר מן הסתם.הסוף נוטה לכיוון בו נשבו הרוחות החזקות והמים קרים קרים...

אבל איך אומר לי האחד, זה לא המקום, זו החברה שעושה את המיוחד במקום... 

במקום הזה לשנינו,

בכל פעם כשמגיעים אליו,

רבה ההתרגשות

ללכת לנו שם לאיבוד אך בעצם למצוא

את מה ששנינו כל כך אוהבים ואחד את השניה.

לאפשר

לשחרר

להשאר

לשמור.

הכל נמצא,

כל עוד נרצה ללכת אחד עם השניה,

אחד לקראת השניה

להתייחס לכל דבר, לכל יום כמשהו חדש, לראות כמבעד לעיניו של ילד, החווה דברים בפעם הראשונה,

על כל הרשמים שזה משאיר בראש/בלב...

חשוב לא לקחת דברים שקורים לנו בשיוויון נפש, חשוב לתת להם משקל...

לזכור תמיד את ההתחלה ולמה בעצם נוצר החיבור ועליו לבנות את הבסיס ולהוסיף את הרבדים,

וכל יום הוא רובד, נדבך שנוסף., כך זה בשבילי בכל אופן, ולעולם לא שוכחת את הבסיס/את ההתחלה. 

התמזל מזלי והאיש שאני אוהבת דומה לי באופיו, יש לנו כל כך הרבה דברים במשותף

ויש בנו רצון חזק לגרום אושר אחד לשניה, יש ביננו חברות אמיצה,תמיכה, אהבה, פירגון,

שיתוף, תמיד תמיד נמצאים האחד בשביל השני, ובאותה המידה יודעים לתת את השקט, את ה"ספייס"

כל אחד בעבור השני...

החיבוק-חיבור הזה הוא יפייפה...

מקסים כתבת!

כתבתי תגובה ארוכה ארוכה, אבל החלטתי שלא להביא אותה הנה,

כי אולי היא לא מתאימה, וזו אני שסתם כל רגישה...