בהמשך לפוסט הקודם התחלתי לנהל שיחות עם סטודנטים(חלקם חברים שלי) שעובדים כבר בתעשייה אך טרם סיימו את הלימודים. בעצם אלה אותם סטודנטים שקיבלו החלטה כי ניסיון יותר חשוב מהממוצע וויתרו על ציונים למען שורה ברז'ומה. התחתי להתעניין ולברר מה אותם חבר'ה עושים בעבודה שכל כך שווה את זה.

אז כמו כל דבר בעולם הזה ,גם כאן הדברים מתחלקים לשניים.

החבר'ה שעובדים בעבודה שווה ובתפקיד "ראוי" והחברה שעובדים בחברה שווה בתפקיד "כלבויניק".

הסטודנטים בעבודה השווה הם אלה שויתרו לגמריי על הלימודים ועובדים במסגת משרה מלאה אי שם במרכז הארץ. את ההחלטה הזאת לא היה להם קשה לקבל. כאשר התייצבו בהתרגשות ובלהט לראיון עבודה נאמר להם או הכל או כלום.אני מתרגמת- תעבוד משרה מלאה או אל תעבוד בכלל. ובחוסר ברירה ברור שעדיף לעבוד משרה מלאה כי הרי את ההחלטה שניסיון יותר חשוב מהציונים  הם כבר קיבלו קודם לכן ומכאן כבר אין דרך חזרה. החברה שעובדים במשרת כלבויניק הם אלה ששלחו קורות חיים,עברו ראיון (סינון) ראשוני בטלפון,הגיעו לראיון עבודה,עברו מרכז הערכה,שאלות הגיון מתישות,ראיון ארוך ומייגע, המתנה לתשובה ,קבלת תשובה חיובית, הגיעו לעבודה ביום הראשון וגילוי שהמשרה אליה התקבלו היא בעצם משהו אחר לגמרי ממה שחשבו."המשרה" שכל כך חיכו לה  והתרגשו לקראתה היא לא יותר מעבודת שליחויות,תיוקים,סריקות,הדפסות,טלפונים ובעיקר הרבה הרבה עבודה סיזיפית שמהנדסי החברה הותיקים לא מוכנים לעשות.אך גם כאן הם לא פורשים תוך כדי שיכנוע עצמי שלפחות דבר אחד יצא טוב מזה:שורה עם שם החברה בקורות חיים וכמובן המילה ניסיון.