אני מודה שכשהתחלתי לכתוב פה בקפה, חשבתי לכתוב על חיי, החוויות שעברתי עד עכשיו...במשך הזמן זנחתי את האתר והכרטיס שלי לטובת מירוץ החיים וההגשמה העצמית, וניסיתי כמו כולם לחיות את חיי ללא מינוס בבנק ובהתמקדות בזוגיות.אני לא אדם שמתעסק בפוליטיקה, לא אחת שמנהלת שיחות על מודעות העיתונים המזעזעות, על פאשלות המוסד או פסקי דין חדשים, אבל הייתי חייבת, פשוט חייבת להגיב על הדבר הבא: 

אני בת 25, לקראת סיום התואר הראשון שלי, עובדת ב3/4 משרה כדי לחסוך קצת כסף לקראת סיום הלימודים על מנת שאוכל לחיות את חיי מבלי להתחשבן על כל שקל שיוצא לי מהכיס ( מה שקרה פעמים לא מעטות )... גם אני, כמו 90% מעם ישראל והעולם כולו, ללא הבדלי גזע, מין, דת או צבע ( טוב לא לגמרי-לפחות בחלק ממדינות ערב ), פתחתי לפני שנתיים וחצי חשבון בפייסבוק. חברה של חבר משותף הכירה לי את נפלאות הרשת החברתית המדהימה, וכך הכרתי את עולם חידוש ושמירת הקשרים המופלא הזה.

אני חייבת לציין, שללא הפייסבוק, לא היו חוזרים לחיי אנשים שהיום, אני בטוחה שחיי לא היו אותם חיים שמחים ומלאי משמעות בלעדיהם. חידשתי קשר עם חברה מהצבא, שהיום ממלאת חלק נכבד בחיי, ומה שמדהים הוא, שהיא נכנסה ללב של כל חברותיי הותיקות, והן אפילו יצרו לעצמן מערכת יחסים קרובה ואדוקה ללא כל קשר אליי, מה שגורם לי לחוש קרובה יותר לגן עדן בזכות הזיווג שעשיתי ( למבולבלים שביניכם, אני חילונית לגמרי- אבל בכל זאת יש לי תחושה של קירוב לבבות וחיבור בין נפשות תאומות ) כל זה בזכות הפייסבוק.

בנוסף- אני שומרת על קשרים אדוקים עם קרובי משפחה בחו"ל בכל רחבי אירופה וארצות הברית, מעודכנת בפרטי חייהם וחיי ילדיהם שנקשרו אלי בחמשת שנותיהם הראשונות והתמימות.עוקבת אחרי הצלחותיהם  ( וכשלונותיהם- חייבים להיות מציאותיים ) עם חבריי היורדים בגולה.רואה תמונות, משתפת תגובות ותחושות ולא מפספסת אף ביקור שלהם בארץ, למרות שלפעמים זה רק אחת לשנה וחצי, אני עדיין מרגישה קרובה אליהם ומעורבת בחייהם בזכות הרשת החברתית. 

אתם בטח שואלים, מה פשר ההקדמה הארוכה והתומכת?!? לא, אני לא מקבלת אחוזים אל פרסום רשתות חברתיות ולא מתיימרת להיות תומכת נלהבת של קדמה, מיד אסביר את עצמי.חשוב לי לומר, שאני בעד עידן האינטרנט, ונגד כל בעלי הדעה שאנשים שגולשים ברשת כמה שעות ביום הם חסרי חיים!!! הם בעלי דרך שונה וגישה אחרת לחיים, וזה עושה לי רק טוב. אתמול בערב, גיליתי להפתעתי משהו שלא ידעתי איך להתמודד איתו.

יש לי מכרה ( סוג של משפחה ) בחו"ל, ולה ילדה בת 7.אתמול בערב כאשר פתחתי את חשבון הפייסבוק שלי, ראיתי הודעת חברות חדשה ממנה, אחרי ששפשפתי את עיני, הבנתי שמה שאני רואה הוא נכון! לידלדה בת 7 יש חשבון בפייסבוק ( מאחר והוריה עברו להתגורר בארץ דוברת אנגלית כשהיתה בת 4- היא גם מתפעלת את החשבון באנגלית רהוטה שלא מביישת אף מרצה באוניברסיטה שאני מכירה ).אישרתי את בקשת החברות בהססנות ובמחשבה על ההשלכות שהיענותי עלולה לגרום ואיחלתי לה, באנגלית כמובן, מזל טוב לרגל יום הולדתה שחל לא מזמן.היא בתגובה ביצעה פעולת "לייק" ( לאלה מכם שהצליחו להימנע ממגיפת הפייסבוק- זה אומר שהיא אוהבת את מה שרשמתי לה, מעין הבעת תודה ) והיא בתגובה התחילה להתכתב איתי...הרעיון נראה לי נחמד ומוזר גם יחד.מיד שלחתי לאמה של אותה ילדה מקסימה שמשום מה אני מרגישה אליה רגשות של דודה ( אולי עקב המחסור באחיינים ) ובה שאלתי האם באמת זו הילדה שמתפעלת את חשבון הפייסבוק לבד, קיבלתי תשובה ובה נאמר שאכן כן, אך הכל נעשה בפיקוח של האמא ולאחר תנאי חסימה נוקשים ביותר המוגבלים לצפייה של החברים שלה בלבד ( רשימת החברים שלה מצומצמת ביותר ומונה 4 חברי משפחה, כמו סבתא, בן דוד, דוד ואמא שלה- אז אתם יכולים להיות רגועים ).אמרתי שאני מברכת על היוזמה כל עוד היא מפקחת על כל צעד שלה.

אחרי ההתכתבות, חשבתי עם עצמי, אם זו היתה הילדה שלי, האם הייתי נותנת לה לעשות כזה דבר?לאור כל האירועים האחרונים שקרו פה בארץ ובכלל, האם הייתי סומכת שבעוד שנתיים אחרי שהפיקוח האמהי שלי כבר יאבד מתוקפו, ילדתי היקרה ( לעתיד ) תוכל להימנע מחריגה בכללים ובחסימה המוקצבת?

אותה אמא אמרה שהיוזמה לפתיחת החשבון באה בעקבות ההבנה שדור העתיד הוא הוא דור האינטרנט והרשתות החברתיות- הסכמתי איתה ואני עדיין מסכימה, אבל האם יש גיל מוקדם מדי להכין את דור העתיד לדבר שכזה? 

הלכתי לישון, וכמעט שכחתי מהענין עד שקרה עוד דבר שגרם לי לשקוע במחשבות ובעקבותיו גם להעלות את אותן מחשבות פה- בקפה. 

שוב הכל התחיל בכניסה לכרטיס בפייסבוק ושם גיליתי שאחיה של חברתי הטובה מזה 20 שנה( כן, מגיל 5 אנחנו יחד ואפילו עוד קודם אבל בואו לא נגזים ) אחיה, שנמלאו לו לא מזמן 12 אביבים שלמים!!! פתח גם הוא חשבון בפייסבוק. אני יודעת ( ואפילו גם מכירה ) עוד המון ילדים בני 8 ו9 שיש להם חשבון, אבל פה משהו היה חריג.אותו ילד בן 12 החל רושם בפרופיל הכרטיס שלו משפטי אהבה פומביים אשר אני יכולה בכיף לאמצם ולרשום אותם לחבר שלי באופן אישי והוא יתרגש מהם.נכנסתי לכרטיס של אותה בחורה שאת שמה הילד ציין ונוכחתי לדעת שיש שיתוף פעולה מצידה בעניין.מילים כמו- "אהוב ליבי, חיים שלי, חולה עלייך ומי שיפריד בינינו יקבל ברכייה כי נועדנו זה לזו", שתפו את קיר ההודעות הפומבי שלה. בגלגול החלון למעטה, אצל הכרטיס של הילד, גיליתי שאלונים/חידונים ( שוב לאלה אשר פספסו מעט- מסתובבים בפייסבוק שאלונים כמו "מה המזל שלך אומר" או לאיזו דמות מ"האח הגדול" אתה דומה? ), השאלון אצל הילד היה- "למי מחבריך יש את איבר המין הקטן ביותר"!!!

כן כן. הזדעזעתי!!! הזעזוע הראשוני היה בעיקר מכמות האנשים שענו על השאלון, שגילם אינו עולה על גיל בר-המצווה, והזעזוע העיקרי הוא- שלמי שלא יודע, את אותם שאלונים, ממציאים, כותבים ומרכיבים אנשים כמוני וכמוך, כל מי שרוצה יכול ליצור שאלון על כל נושא שייבחר! אז אם מחברים 1+1 זה אומר שילד בן 12 לערך, חשב על הנושא הבוער בקרב ילדי כיתתו והחליט לענות על השאלה אחת ולתמיד! 

לאחר התאוששות של כמה דקות התקשרתי לחברתי על מנת לברר את פשר העניין. היא ענתה תוך כדי התארגנות לארוחה והיתה איתי בחצי אוזן ( כבר התרגלתי לזה מדי פעם ), סיפרתי לה את מה שראיתי והיא ענתה בתגובה שיש לאחיה  ( המתיימר להיות שחקן כדורגל מפורסם ) חברה כבר הרבה זמן ( וזו לא החברה הראשונה שלו- סתם פרט שולי ) ושהם מתנשקים כבר!!שאלתי בחצי חיוך תמים ( ואולי רציתי לחזור לתקופה שבה היינו אני והיא משחקות אמת או חובה עם חברינו לכיתה בגיל 15 או 16 ותוהות אם הנשיקה הראשונה תהיה במשחק אמת או חובה ) שאלתי אותה: "מה זאת אומרת מתנשקים, נשיקה צרפתית? עם לשון?"היא ענתה לי שכן, חופשי, והדבר קורה אפילו במהלך משחק הכדורגל הפומבי בו משחק האח הקטן בכל יום שבת, לעיני הצופים וההורים ( גם שלו וגם של חבריו השחקנים ) הילדים מפגינים את אהבתם ה"נצחית" בנשקיה צרפתית. כל זה נאמר על ידי חברתי הטובה בחיוך! ומיד לאחר מכן היא נאלצה לסיים את השיחה והותירה אותי עם סימני שאלה ואיפלו קצת כעס. 

אני מכירה את משפחתה הקרובה והמורחבת. מכירה את שאר אחיה, סבתה, דודיה ובני דודיה. 20 שנה זה מספיק זמן כדי להכיר אנשים לא?מכירה את הוריה ודעותיהם, מחשבותיהם ותוכניותיהם לעתיד והתחלתי לחשוב:איפה הם היו כשכל זה קרה? איפה הם היו כשבנם בן ה12 שהתחיל לחפש קצה שערה על פניו על מנת לגלח אותה, הפגין חיבה בפומבי ( או בביתם שלהם ), מה הם עשו באותו רגע? ולמה לא עצרו את זה?

 נכון, גם אני קראתי בעיתונים על אונס של ילדים בני 13 ( תסלחו לי אבל הם ילדים ולא נערים כפי שכתבו ברב המקרים בעיתון ) בנערה צעירה או ילדה, וגם אני הרגשתי כעס על הוריהם המגינים עליהם ומתפלאים איך יכול היה הדבר לקרות? אבל אני מודה- המשכתי בשגרת חיי, כי אחרי הכל, "זה רק כתוב בעיתון, אין לזה שום קשר אליי".....          

ועכשיו, אולי נפל האסימון????האם יכול להיות שככה זה מתחיל? תמיד חשבתי שזה רחוק ממני! כולם אומרים     " אני מסתובב עם אנשים טובים, על רמה! יש להם ילדים טובים ומשכילים וזה לא יכול לקרות אצלינו".

גם אני חושבת ככה, אני עדיין חושבת ככה. הם משפחה מקסימה, חמה ואוהבת והיו לי רגעי קנאה לא מעטים כלפיהם בשבתות ובחגים ואפילו סתם ביום רגיל בו התיישבו כל בני משפחתם לשחק משחק חברתי כמו קלפים, טאקי או מונופול, אבל האם יכול להיות שיש מולינו נורת אזהרה אדומה וגדולה שכולם מתעלמים ממנה? 

לא שיתפתי את חברתי בשאלות ובתחושות שהשיחה עוררה מכיוון שהדבר הראשון שעשיתי היה לפרוק הכל כאן ומהר, בקפה- טרם אתפרץ עליה ועל הוריה.

האם אני צריכה בכלל להגיד משהו? האם אני צריכה להתערב? ומי שמי במקום שכזה? האם יש לי הזכות בכלל לומר משהו? להגיב? מי אני שאומר להם איך לגדל את ילדיהם? מי אני שאעביר ביקורת? אני בסך הכל בת 25 שכל מה שהיא רוצה הוא לסיים את התואר, לחסוך כסף לטיול אחרי התואר, ואם יישאר קצת אז אולי לקנות כמה פריטים ב  H&M או בGAP או בBERSHKA.......