משב רוח
סקרנותי לנושא הסבל בכל הרמות הביאה אלי אנשים המחפשים עצה או כיוון במיוחד כאשר הם חווים מצוקה. איני מורה דרך אלא איש המבקש לתרום מנסיונו את חבריו. מאחר ואני גם כותב החרתי לפתיחת הבלוג הזה לצרף סיפור קצר מפרי עטי.
עץ הצאלון ונוגה כשראיתי את נוגה לראשונה, חשתי טשטוש בתוך ליבתי. היא עמדה במרחק מה ממני, התבוננה בכל כולי וסקרה בעיניה את גופי וענפיי. אחר כך היא התקרבה, ישבה על דרגש שיצרתי משורשיי ושם, לא זזה במשך זמן רב. היה נדמה לי שהיא מסוקרנת מהבית ומהגינה בה אני עומד. את המקום הזה אני מכיר עידנים וראיתי דיירים רבים שבאו ועברו הלאה, אבל זו פעם ראשונה שהרגשתי משהו חדש עם הילדה הקטנה שבאה לגור בבית הזה. כאן אני חייב לפתוח סוגריים. אומנם הנני עץ אך יש לי יכולת לראות. לא כמו שאתם רואים, כי הרי אין לי עיניים אבל ברשותי האפשרות לחוש את האנרגיה הפועמת בכל דבר. לכן אני קולט תמונה, מין קומפוזיציה של תדרים הנותנת לי מידע אמין על מה מתרחש סביבי. אם מדברים עלי אז תזכרו שאני יכול לסבול, לא ממש כאב אלא התכווצות פתאומית באנרגיה הגורמת לזעזוע בכל כולי. זה מה שקורה כשחורטים עלי כל מיני כתובות או כורתים ממני ענפים בצורה לא מוצדקת. אתם חושבים שמוצדק לגרום לי כאב רק בגלל שענפיי מפריעים לראות מבעדם מחזה חסר חשיבות. לעומת זאת, אין לי חוש ריח או טעם כמו שלכם ולא איכפת לי שאנשים או בעלי חיים מטילים את מימיהם עליי. ממילא אני מסנן מהם את המים וחומרים אחרים החיוניים עבורי. אבל מה אני מטריד אתכם בנושאים אלה, הרי אני כאן בגלל יעודי והוא לספק צל לכל היצורים הזקוקים לכך, להפיק ריח טוב מהפרחים הגדלים עלי ולקבע את האדמה עם שורשיי ולא לתת לה להיסחף. על תפקידי בשמירה על אקלים יציב לא אפרט כי אני רוצה לחזור לנוגה החמודונת, בעלת פני הבובה. חמודה? כן, אבל לא שמחה, כי בכל פעם שהיא לידי, אני רואה פנים חסרי הבעה ועיניים המשקיפות למרחק. אינני יודע למה נוגה עצובה ואני כל כך רוצה לחבקה ולהרגיעה. היא כנראה קראה את רגשותיי כי היא הניחה את פניה הרכות על קליפתי, עצמה את עיניה ובשתי ידיה הקצרות חיבקה חלק מגזעי. כן נוגה, תתרפקי עלי וחושי מיד את החום העולה ממני והמתפשט בתוכך. היא מחייכת קמעה, קמה והולכת. חבל, הייתי רוצה שתישאר כי אין ספק שהיא זקוקה לכך. אין לי מושג מה קורה בבית כי הוא רחוק ממני אך ממקומי, אני קולט סערת רגשות ואת הדהוד הצעקות באוויר. נראה לי שמי שזועקת את כאבה היא אישה אחרת, אולי האמה של נוגה. הוי! כמה כאב בבית הזה. אני קולט אותו והוא גורם לצמרמורת בענפיי...לו יכולתי לעשות משהו אך לא, איני יכול. אסתפק רק ביחס נאות לצעירונת, הכול כך שברירית וכל כך זקוקה לאהבה…לפעמים גם נוגה בוכה, בכי שקט והנוגע ברכות על סיביי. מתוך הזדהות עמה, אני שולח שני עלים והם נופלים במסלול סלסולי, חולפים על לחייה ומייבשים את דמעותיה. כל יום באותה השעה אחר הצהריים, היא נכנסת לגינה, משחקת בה ורק אחר כך ניגשת אלי. יום אחד, אחרי שהתיישבה על הדרגש, היא התחילה ללחוש משהו ולהפנות אלי משפטים כמו, "אהבתי מאוד את אבא" ו- "אמא עצובה מאוד". אז שוב מופיעות הבעת הפנים הנוגה והדמעות הזולגות לאורך ציר הכאב ושוב אהדתי המשילה עלים הנופלים עליה ומנגבים את הלחות. שוב אני מבקש לחבקני ושוב היא מחבקת ובתוכנו משתחררים החום והאור המרגיע ומקל על קשיינו. הימים חלפו ואיתם המחזוריות הקבועה של שמחתי להעניק עוד ולתת לנוגה את תשומת הלב הראויה והחמלה הנחוצה. בימי החורף, מפגשינו התמעטו אך יכולתי להבחין בנוגה המשקיפה על הגינה, מבעד החלון המכוסה אדים. היא מאותתת לכיווני מחשבות שהרחיבו את הליבה וכלי המעבר שבתוכי. עם הזמן נראה לי שהרוחות נרגעו בתוך הבית ולילדה הייתה פחות טרודה. הקיץ חזר והמשכתי לגדול, עד שסוכתי התקרבה כמעט לביתה. כוח חיוני זרם בי וגוני הירוק הפכו לעמוקים וזוהרים יותר. חשתי שיא של בריאות. הייתה תקופה נהדרת, אני עם ערנותי הגואה ונוגה עם שיגעונות הקישוט. היא הייתה עוטה אותי בבדים מכל הסוגים ומכל הצבעים. היא ישבה ליד שולחן, תחת הענפים עמוסי ניחוח בשמים, גזרה חתיכות ודוגמאות וניסתה אותם עלי. בכל יום, משהו אחר וחגיגי, עם פסי בד ססגוניים שליפפו אותי ושהצחיקו אותה עד דמעות. שמחתי הייתה עצומה אך לא תיארתי שצחוקה הצחור יכול להפוך אותי לעוד יותר אוהב ממה שאני מסוגל. כשהקיץ תם, נגמרה החגיגה כי נוגה עזבה את הבית, לא לפני שנפרדה ממני בנשיקה של פיה העגול על קליפתי. יכולתי רק לשמוח בשבילה ולאחל לה כל טוב אך בתוכי קיוויתי שהיא תחזור מהר או שלפחות מישהי אחרת תמלא את מקומה, רק כדי שאוכל להמשיך ולתת את אהבתי המתבקשת. אך השנים עברו והבית נשאר נטוש. אף אחד לא בא למלא את החדרים הריקים. הצמחייה גדלה ללא הפרעה ואני הוספתי במידותיי. העלים בקצה הרחוק יכלו כבר ללטף את גג הבית. תרדמת החורף והתעוררות הקיץ השתלבו זה אחרי זה במחזוריות חד סטרית של השנים שחלפו במספר רב כל כך, עד שהפסקתי לספור אותן. בוקר אחד היא הופיעה. הרגשתי מיד מי מתבוננת בי. נוגה, בוגרת יותר, ניצבת מולי ומשהו ישן נושן וטוב מתעורר בתוכי. היא הסתכלה ימינה ושמאלה, על הגינה שהשתנתה כליל. אז היא באה אלי ובשתי ידיה ליטפה את עורי, לאורך ולרוחב. היא שתקה, שקועה בהרהורים ואמרה, "כמה שנים עברו מאז ! התגעגעתי אליך !… רחוק ממני, בדמיוני וחלומותיי, היית העוגן שהגן עלי מהטלטולים העזים ומהסחף לתוך מערבולות חיי. ברגעים של אומללות הייתי נזכרת בך ובסוכתך ואט אט היה חוזר אליי השקט. אני לא יודעת אם יש לך זיכרון, אז באתי אליך כשהייתי קטנה ובשיא של משבר חמור, אחרי שאבי נהרג בתאונה. אתם העצים לא יודעים כנראה ואולי כן, מה זה לאבד אבא. אך הגרוע היה עוד לפניי. אמי קיבלה את האבדה בצורה קשה והיא הזדקקה לטיפול. באותה תקופה עזרת לי מאוד לראות את קצה האור בחשיכה. אבל אחר כך נאלצנו לעזוב והלכתי לגור עם סבתא כי אמי הייתה זקוקה לאשפוזים תכופים.אני זוכרת כשהייתי יושבת לידך, בעת שמחה או בעת עצב ופשוט הייתי נהנית בחברתך. אז ועד היום אני יודעת שאתה שם…מקשיב ומגיב.עכשיו זהו! אני כבר בת 25, חזרתי אל זיכרונות ביתי מלא הכאב. אבל איתך ימירו זיכרונות אלה את כאבם במשהו עמום יותר ואולי שמח, כי אנחנו הולכים לעשות סדר ולהכניס חיים חדשים… לא תאמין, בהשראתך נהייתי מעצבת נוף. מראש אני מבקשת את סליחתך - אצטרך לספר אותך, אבל למטרה טובה. אני רוצה שענפיך יגדלו בכיוון הגג ויכסו את כולו, כך כל הזמן, ביום ובלילה, ארגיש מעל ראשי את נוכחותך והגנתך הטובה. ותראה, הבאתי עמי הפתעה, הנה תכיר את לאו, בני הקטן…""לאו, תסתכל טוב על עץ הצאלון הזה עליו סיפרתי לך כל כך. תהיה קרוב אליו, תחבק אותו ותדבר איתו, מתי שתרגיש צורך… כמו שעשה עבורי, הוא יחזיר לך את אהבתו". אחר כך היא חזרה לביתה. הייתי כל כך נרגש מדיבוריה שרק הקשבתי… ובכיתי. לא בכי של דמעות אלא של צלילי פרכוסיהם העדינים של הענפים הקטנים והרכים המקיפים אותי. אני כל כך שמח שהיא חזרה ועוד עם לאו החמוד. היא לא שכחה אותי בכל הזמן שעבר… ומה אני צריך יותר מרצונה, כוונתה והעדפתה לחיות איתי לעד… |
תגובות (1)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
איזה סיפור יפה
תודה על התגובה שלך אליי.
קבל כוכב זוהר ממני