עד הפרת האחרון
פוסטים אחרונים
- אלו הם חייך 18/9/12
- ממה אנחנו מתפעלים? 12/7/12
- האיש שמכר את העולם 26/1/12
- לתפוס אותה כשהיא טועה 9/9/11
- ביקורת מופע: אביב גפן - 20 שנה לאור הירח 5/9/11
- יש רוקנרול בעברית - חלק 2 29/8/11
ארכיון
כוורת ואני
זה התחיל ממש בגיל 3. בבית היו שני תקליטים של כוורת. "סיפורי פוגי" ו"פוגי בפיתה". נתפסתי לזה חזק. הייתי חוזר מהגן, שם על הראש הקטן אוזניות שחורות גדולות כאלה, מרופדות, שוכב על הספה, מחזיק את העטיפה ביד ומתמכר לגיטרות החשמליות של סנדרסון וחבריו. שמיעת מוזיקה דרך אוזניות איכותיות מגבירה את האבחנה ברבדים שונים של השיר ומאפשרת זיהוי כלים וצלילים שנמצאים "מאחורי השיר", אתם יודעים, דברים שמפיקים מוזיקליים עובדים עליהם. כילד הכרתי בעל פה את כל שירי כוורת, בלי להבין דבר בהומור נונסנס או בסאטירה על הלהקות הצבאיות עם השפעות קאנטרי וג'ימי הנדריקס. אני מתכוון שהכרתי אותם מוזיקלית. ידעתי בדיוק מתי יוני רכטר נכנס עם הקלידים ("קח שועל ותיקח עכבר..."); מתי אולארצ'יק נותן שורה ("יש לי רק דבר אחד לומר לכם בשם כולם"); את דו-שיח הגיטרות בין סנדרסון לקלפטר ב"יו-יה" הייתי יכול רק לדמיין מי מנגן מתי; את סולו התופים של פוגי תופפתי ביחד איתו על הכריות בספה, אחד לאחד; את העטיפה אכלתי מרוב שהחזקתי והיא התפוררה לגמרי.
זוכר ששאלתי יום אחד את אחי הגדול מי זה גידי גוב בתמונה שבצד האחורי של "סיפורי פוגי" (בתמונה למעלה). היה לו בדיוק טוש שחור ביד, אז הוא עשה קישקוש קטן על הלחי של גידי בתמונה, ומאז זה נשאר שם. כמה הסתכלתי על התמונה הזו, אלוהים. עובר אחד-אחד, לא כל כך מבין את הציור המדכא שנמצא שם, כש"יוסי מה נשמע" (הג'אם סשן שבצד ב', רגע לפני "המגפיים של ברוך") ברקע. בוחן את הכתב המתעגל של שמות השירים ושם אחד שחוזר שוב ושוב - ד. סנדרסון, ד. סנדרסון.
עד היום אני גאה שלמרות גילי הצעיר מאד, הספקתי לתפוס את כוורת בלייב בגילגולם הראשון והמקורי. הוריי, שהבינו עד כמה גדולה הייתה אהבתי, לקחו אותי להופעה האחרונה של כוורת. אם אני לא טועה, זה היה בבית החייל בת"א, הופעה בשיתוף "הגשש החיוור". פשנל התחמן, שהפיק את שניהם, עשה קומבינה וקיבץ שני מופעים בכרטיס אחד. גידי גוב היה בשבילי בדרגת אליל ובמיוחד אהבתי את הלוק עם השיער הארוך. מה רבה הייתה אכזבתי שהוא עלה על הבמה עם שיער קצר! אחר כך הבנתי שהוא צריך היה להסתפר עקב השתתפותו בסרט "מסע אלונקות", שם שיחק קצין צה"ל. את ההופעה עצמה אני כמעט שלא זוכר. רק שהייתה תפאורה של אוזן גדולה מאחורה ("צפוף באוזן" – האלבום השלישי והאחרון), ושגידי אמר שזו ההופעה האחרונה של כוורת. מישהו בקהל צעק לו: "חבל!". "נכון, חבל" – ענה גידי.
העובדה שכוורת התפרקה בכלל לא הזיזה לי. המשכתי לשמוע ולנגן את השירים שהיו בבית, ואחר כך כמובן המשכתי באופן טבעי ל"גזוז" הנפלאה, הביג-בנד הראשונה בישראל, ואפילו לגחמות ה"מטאל" של סנדרסון ב"דודה". שכמה שסנדרסון רצה להיות ילד רע, אתה לא יכול לגמרי להאמין לו עם שירים כמו "שקט שקט" החמוד או "ערב אבוד" המנלכולי. אבל היו שם יציאות.
ב-1984 ארע האיחוד הראשון של כוורת. ישבתי עם אחותי ביציעי היכל התרבות והמתנתי דרוך לתחילת ההופעה. החבר'ה עלו על הבמה, העלו עליהם את הגיטרות, והתחילו עם הפתיח המרגש של "נתתי לה חיי". זה לקח בדיוק כמה שניות עד שהרגשתי את הבכי מתפרץ מתוכי החוצה בענק. תערובת של התרגשות, אהבה, שמחה, התלהבות-שיא, סגירת מעגל – הכל ביחד היה שם. קברתי את פניי בין כפות ידיי והורדתי את הראש על הברכיים. התפללתי שהם יפסיקו לנגן, אבל הם המשיכו. לאט לאט הבכי נרגע ויכולתי להמשיך...
במשך השנים למדתי עד כמה כוורת היו משמעותיים בנוף המוזיקה והבידור הישראלי, וכמה אנשים, ממש כמוני, גדלו על ברכיהם. האהבה הפרטית זו, הייתה, מסתבר, נחלתם של רבים. קצת דומה למה שקרה לי עם הביטלס, אבל זה כבר לפוסט אחר. |
תגובות (29)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אסף,
תודה על הפנייה.. אחלה פוסט
אני זוכר שהייתי בהופעת איחוד שלהם בהיכל התרבות ב 1990
היה כיף. מדהים לראות איך מהלהקה הזו יצאו כל כך הרבה כשרונות וכל אחד מהם תפס כיוון אחר.
יום טוב,
רונן
תודה. מוזיקה מצוינת להשמיע לילדים, שנתפסים ממש כמונו למשחקי המילים (מכולת - תרנגולת, הי יו-יה - אני שואל, הי יו-יה - אתם עונים, פה קבור הכלב - האו!") ולמנגינות הקליטות.גדול באמת . ה-להקה שהיתה פה אי פעם , ועד היום מלווה אותי (במשרד , במכונית) .
לשמחתי - הבת הגדולה שלי כבר מכירה כמה שירים שלהם .
אז תן כוכב !:)
תודה אחי. באמת אין כמוהם...
תכל'ס מדובר בסופר גרופ...(: רק שחלק מהם אפילו לא הספיקו עוד להיות כוכבים בזכות עצמם...(:
נבחרת חלומות אמיתית...
,צ'רצ'יל בשיאו,קלפטר,אולארצ'יק,אפריים שמיר הגדול,כולם מוסיקאים מחוננים אחד אחד,כל אחד וסגנונו הייחודי (רכטר,עם האלמנטים הסשה ארגוביים המורכבים והנטייה לג'אז,אולארצ'יק ששילב אחר כך בגאונות אלמנטים אוריינטלים ומזרחיים עם רוק,אפריים שמיר הבלוזי,גידי גוב שהוא פשוט אחד הזמרים הכי מדהימים שקמו במדינה הזאת,וכמובן דני סנדרסון,צולטי טאלנט אמיתי...
החזרת כגם אותי אחורה במנהרת הזמן אסף(:
כתוב אחלה((:!
תודהנכון. לא של סנדרסון. אבל כל כך מזוהה עם הקול שלהם.(אפרים שמיר הגדול)
ואוהבת את הגירסה הזו בלבד. זה שלהם מבחינתי!
ואני רק הוחזרתי לגיל בי"ס. בזכותך...
בוקר נהדר
אירית
כן וזו לא הגזמה.לא יהיה יותר איחוד. אני...חושב.
הסיפור שלך עם כוורת יפה מאד. הם באמת היו מיוחדים. שנונים. מרגשים.
חשבתי יותר על עצמי, לו הייתי נקלע להופעה כזאת. כאילו כוורת של כולם, נמכרת בלעדית לתעשיית ההיי-טק, שעובדיה המדושנים חלילה לא יעמדו בתור לקנות כרטיס כמו כולם. לא מאמין שהייתי מרגיש שם טוב. או אמיתי.
כן נכון יאקקק,
אבל כשכולם בעלי משפחות שצריכים לפרנס,
לא עושים יותר מידיי חשבונות, וגם עושים פירסומות בטלויזיה,
לפחות לא "גומרים" כמו גרי אקשטיין ויהודה קיסר.ף-(
תודה לך.
מעניין. דווקא "שיעור מולדת" (אז בבית ספר...) לא מקורי של כוורת. מילים של עלי מוהר ולחן פולני.
אוי, איחוד של כוורת בלעדית לעובדי היי-טק. יאק!!!!!!!!!!!!!!!!!ברור שגידי הכי פחות מוכשר, אבל עם הכי הרבה כריזמה.
סופרגרופ בדיעבד, כי כשהם התחילו היה רק סנדרסון. האחרים היו עוד עמוק בארון.
"ככה היא באמצע" - שיר ענק, שכמעט לא מושמע. לא ברדיו, לא בהופעות. לא ברור למה.
תודה. קראתי את התגובה שלך לפוסט ההוא. מסכים, אם כי הייתי אומר שכוורת יותר ייצגה תרבות ישראלית מאשר תמוז, שהייתה יותר חד-פעמית ו"פינק פלוידית" ופחות מראה מקומית. אולי היא השלימה לנו פערים ממה שקורה בחו"ל באותה תקופה.
תודה
תודה. כן יש הרבה הברקות בחוברת הזאת. על ההופעה של כוורת באירוזיון 73', בה עלו החברים על הבמה עם סוודרים, אמר סנדרסון: "מה חשבנו לעצמנו? נראינו כמו המקהלה המקומית של אלבניה"
אסף, כמוך כמוני.
גדלתי עליהם. נהנית מהטקסטים
ההזויים והנפלאים של סנדרסון.
ומהמוסיקה שעד היום עושה לי את זה.
אוהבת את כולם יחד וכל אחד לחוד.
נוף ילדותי. אז בבית הספר...
תודה שהזכרת*
אירית
כתבת מרגש מאוד, תמיד טענתי שהחשפות להופעות חיות בגילאים הכי צעירים שיש,
מרגשים וזכורים לתמיד.
ראיתי הופעה של כוורת לפני כ-6 שנים בקיסריה שחברת הייטק קנו בלעדית לעובדים שלהם,
לשבת אי אפשר היה, כולם בכל הגילאים קפצו ושרו בקולי קולות. המילים זכורות כמעט לכולם.
ענק...גם אני גדלתי עליהם..
בגילגול הראשון בלייב לא ראיתי.
אבל במופע יחודי בלבנון במלחמה הראשונה ראיתי..הביאו אותם מוסקים..
היה מדהים..
סופרגרופ מדהימה..
קיבוץ מדהים של אנשים תותחים כל אחד בתחומו
(דווקא גידי היה הכי פחות מוכשר מכולם לדעתי)
בלי פוזה בלי אגו.
כל אחד עושה את שהוא יודע לעשות.
מדהימים.
ככה היא באמצע הוא לדעתי אחד השירים הישראלים
הכי יפים שנכתבו פה אגב.
להקה פיקס.
איזה קטע. שים לב לתגובה שלי בפוסט הבא, מעניין כשלעצמו
http://cafe.themarker.com/view.php?t=1502436
ובקשר לכוורת - איתך בכל מילה. זאת הלהקה הראשונה שהגדירה את התרבות הישראלית העכשווית כמעט מאפס. נכון שהם ניגנו רוק ושההשפעות שלהם הם מעבר לים, אבל זה נכון לכל להקה מקומית בכל ארץ פרט לאנגליה וארה"ב. אבל הטקסטים, הלחנים, הנגינה, הכל נוצר כאן ומהשפה היומיומית הישראלית הכי עכשווית של שנות השבעים. וצריך לזכור שעד כוורת, רוב הטקסטים היו לאומיים או רומנטיים, מעטים היו מעלים על דעתם לכתוב על אהבת בוסר שהתחילה במכולת, בכיתה גימל עם לחם קימל.
בהחלט אהבה שהיא נחלתם של רבים :)))
שבוע נפלא לך
לימור
גדול. הופעת האיחוד בהיכל התרבות ב-84 אכן היתה אבן דרך מדהימה.
יש לי עדיין איפשהו את החוברת הבלתי נשכחת מאז, שבה כל אחד מהשביעיה מספר על עצמו.
(למשל יוני רכטר: "מה היית לוקח איתך לאי בודד?" - "עוד אי, שלא יהיה בודד")