זה התחיל ממש בגיל 3. בבית היו שני תקליטים של כוורת. "סיפורי פוגי" ו"פוגי בפיתה". נתפסתי לזה חזק. הייתי חוזר מהגן, שם על הראש הקטן אוזניות שחורות גדולות כאלה, מרופדות, שוכב על הספה, מחזיק את העטיפה ביד ומתמכר לגיטרות החשמליות של סנדרסון וחבריו. שמיעת מוזיקה דרך אוזניות איכותיות מגבירה את האבחנה ברבדים שונים של השיר ומאפשרת זיהוי כלים וצלילים שנמצאים "מאחורי השיר", אתם יודעים, דברים שמפיקים מוזיקליים עובדים עליהם. כילד הכרתי בעל פה את כל שירי כוורת, בלי להבין דבר בהומור נונסנס או בסאטירה על הלהקות הצבאיות עם השפעות קאנטרי וג'ימי הנדריקס. אני מתכוון שהכרתי אותם מוזיקלית. ידעתי בדיוק מתי יוני רכטר נכנס עם הקלידים ("קח שועל ותיקח עכבר..."); מתי אולארצ'יק נותן שורה ("יש לי רק דבר אחד לומר לכם בשם כולם"); את דו-שיח הגיטרות בין סנדרסון לקלפטר ב"יו-יה" הייתי יכול רק לדמיין מי מנגן מתי; את סולו התופים של פוגי תופפתי ביחד איתו על הכריות בספה, אחד לאחד; את העטיפה אכלתי מרוב שהחזקתי והיא התפוררה לגמרי.

זוכר ששאלתי יום אחד את אחי הגדול מי זה גידי גוב בתמונה שבצד האחורי של "סיפורי פוגי" (בתמונה למעלה). היה לו בדיוק טוש שחור ביד, אז הוא עשה קישקוש קטן על הלחי של גידי בתמונה, ומאז זה נשאר שם. כמה הסתכלתי על התמונה הזו, אלוהים. עובר אחד-אחד, לא כל כך מבין את הציור המדכא שנמצא שם, כש"יוסי מה נשמע" (הג'אם סשן שבצד ב', רגע לפני "המגפיים של ברוך") ברקע. בוחן את הכתב המתעגל של שמות השירים ושם אחד שחוזר שוב ושוב -  ד. סנדרסון, ד. סנדרסון.

עד היום אני גאה שלמרות גילי הצעיר מאד, הספקתי לתפוס את כוורת בלייב בגילגולם הראשון והמקורי. הוריי, שהבינו עד כמה גדולה הייתה אהבתי, לקחו אותי להופעה האחרונה של כוורת. אם אני לא טועה, זה היה בבית החייל בת"א, הופעה בשיתוף "הגשש החיוור". פשנל התחמן, שהפיק את שניהם, עשה קומבינה וקיבץ שני מופעים בכרטיס אחד. גידי גוב היה בשבילי בדרגת אליל ובמיוחד אהבתי את הלוק עם השיער הארוך. מה רבה הייתה אכזבתי שהוא עלה על הבמה עם שיער קצר! אחר כך הבנתי שהוא צריך היה להסתפר עקב השתתפותו בסרט "מסע אלונקות", שם שיחק קצין צה"ל. את ההופעה עצמה אני כמעט שלא זוכר. רק שהייתה תפאורה של אוזן גדולה מאחורה ("צפוף באוזן" – האלבום השלישי והאחרון), ושגידי אמר שזו ההופעה האחרונה של כוורת. מישהו בקהל צעק לו: "חבל!". "נכון, חבל" – ענה גידי.

העובדה שכוורת התפרקה בכלל לא הזיזה לי. המשכתי לשמוע ולנגן את השירים שהיו בבית, ואחר כך כמובן המשכתי באופן טבעי ל"גזוז" הנפלאה, הביג-בנד הראשונה בישראל, ואפילו לגחמות ה"מטאל" של סנדרסון ב"דודה". שכמה שסנדרסון רצה להיות ילד רע, אתה לא יכול לגמרי להאמין לו עם שירים כמו "שקט שקט" החמוד או "ערב אבוד" המנלכולי. אבל היו שם יציאות.

ב-1984 ארע האיחוד הראשון של כוורת. ישבתי עם אחותי ביציעי היכל התרבות והמתנתי דרוך לתחילת ההופעה. החבר'ה עלו על הבמה, העלו עליהם את הגיטרות, והתחילו עם הפתיח המרגש של "נתתי לה חיי". זה לקח בדיוק כמה שניות עד שהרגשתי את הבכי מתפרץ מתוכי החוצה בענק. תערובת של התרגשות, אהבה, שמחה, התלהבות-שיא, סגירת מעגל – הכל ביחד היה שם. קברתי את פניי בין כפות ידיי והורדתי את הראש על הברכיים. התפללתי שהם יפסיקו לנגן, אבל הם המשיכו.  לאט לאט הבכי נרגע ויכולתי להמשיך...

במשך השנים למדתי עד כמה כוורת היו משמעותיים בנוף המוזיקה והבידור הישראלי, וכמה אנשים, ממש כמוני, גדלו על ברכיהם. האהבה הפרטית זו, הייתה, מסתבר, נחלתם של רבים. קצת דומה למה שקרה לי עם הביטלס, אבל זה כבר לפוסט אחר.