התזתי על פניי אפטר שייב בכמות נדיבה, ורחרחתי את אצבעותיי. מממ ריח מעולה! אפשר לסמוך על "ארמאני קוד" גם היום בדיוק כמו לפני 7 שנים. זה חשוב, כי אני חייב לשחזר בשבילה בדיוק את אותו ריח. הג'ינס היווה קצת בעיה בגלל הכרס הקטנה שצמחה לי מאז. גם השיער לא ממש שיתף אתי פעולה. במקום לצנוח בשובבות על מצחי הוא רובץ בעייפות בכיוון ההפוך, וצבעו נראה כמו תערובת של מלח ופלפל שחור. יותר מלח לבן, אם לדייק. בקיצור, אני נראה על הפנים!

לא ממש זכרתי אותה, ואפילו די התפלאתי שהיא פנתה אליי בפייסבוק והזכירה לי שלפני 7 שנים בדיוק יצאנו לדייט ראשון, שהיה גם אחרון. אין לי מושג למה אחרי 7 שנים כל כך מציק לה לדעת למה. לי כבר היו מאז לפחות 4 מערכות יחסים רציניות של "כמעט חתונה", פלוס אין סוף סטוצים מהנים .לא ממש התלהבתי לצאת אתה ל"דייט ראשון משוחזר", כהצעתה, כדי לבדוק "מה היה לא בסדר לפני 7 שנים". אבל בסוף הסכמתי . משהו בקול הרענן, הנלהב שלה, פיתה אותי.

"אבל בלי ציפיות, כן?", התריתי בה, ממרומי 37 שנותיי שהצטיינו באטימות רגשית של זאב תל אביבי משופשף שמתרחק משיחות "יחסינו לאן?" במהירות של אצן בינלאומי. "ברור, ברור!", היא השיבה באותו קול נלהב שלה, שאם להודות על האמת, ממש לא תואם את כובד 35 שנות רווקותה. בגיל הזה היה צריך להיות לה קול עייף, מריר, מובס. איך יש לה קול רענן כזה?

קול זה דבר מאוד חשוב מבחינתי. פסלתי המון נקבות על הסף, כששמעתי את הקול שלהן בטלפון. לא משנה איך נראית התמונה שלה ב"ג'יידייט", שתהיה מבחינתי פצצת-על, אבל אם הקול שלה כבד ומבוגר, עם ניואנסים של "עד היום לא הצלחתי לגרום למישהו להציע לי נישואין", או "זה לא אני, זה תמיד הם", זה פשוט גורם לי לפתח סמול טוק על הריבית במשק ולסיים את השיחה ב"סליחה, אני רואה פה על הצג נפילה נוראית של מניות 'טבע', אני חייב להתייחס זה דחוף!". זהו. היא לעולם לא תשמע ממני יותר. והכול בגלל הקול.

קבענו ב"דובנוב", כי שם נפגשנו גם אז, לפני 7 שנים, כשהסתיימה ההופעה ב"צוותא". אני זוכר שחניתי אז בחניון "דובנוב", חציתי את הכביש, לא דפקתי איחור רציני, כולה 10 דקות, גג רבע שעה, אבל זה הספיק לה לקבל אותי בפרצוף חמוץ. "קוראים לי ליבי", היא אמרה בקול צונן, "ואפשר להגיד שליבי התייבש כבר עד שהגעת!". ניסיתי להתלוצץ שתיכף אני אפשיר לה את הלב, כשאני מביט בה בעיני התכלת שהפנטו כה רבות לפניה, אך היא רק נעצה בי מבט ירוק וקר כמי תהום, וטופפה על עקביה השחורים לעבר הכניסה, משאירה אותי מאחוריה כמו אידיוט.

זה היה ערב של של שנסונים צרפתיים. הייתי בטוח שניהנה מאוד, כי שנינו מדברים צרפתית, ואוהבים את השנסונים הצרפתיים שחודרים לתוך הנשמה. אבל באולם היא כל הזמן התלוננה שהמיזוג חזק מדי, וקר לה. התעלמתי מהתלונות שלה , נחוש החלטה ששום דבר לא יקלקל את הערב, ושמחתי שלי, בניגוד לה, היה שכל לזרוק עליי ז'קט ג'ינס, ולא לבוא בגופייה דקה כמוה. כל ההופעה לא עלה חיוך אפילו פעם על פניה שנותרו חצובות כפסל. פסל יפה, אי אפשר להכחיש, אבל מי רוצה לשבת ליד פסל זועף?

בהפסקה שאלתי אותה אם היא רוצה להביא לנו קפה מהמזנון, ועד היום אני לא מבין למה היא צבטה אותי באכזריות ביד בתור תשובה. זה די כאב, אבל הבלגתי. אם היא לא רוצה להביא לנו קפה, אני לא אעשה מזה עניין. היא המשיכה להתלונן שקר לה, ולמה אף אחד לא מבקש מהסדרן להנמיך את המזגן, אז אמרתי לה שתירגע, כי היא כנראה היחידה שקר לה, וככה זה במקום ציבורי, כשאתה חלק מקבוצה, אתה צריך ליישר קו. היא לא ענתה לי, ולמעשה עד סוף ההופעה לא דיברה אתי בכלל. הידקתי את הז'קט שלי לגופי והייתי נחוש החלטה לא להיעלב.

כשיצאנו, חשבתי שאם נשב ב"דובנוב", זה ישפר לה את המצב רוח. התיישבנו בחוץ, כי היה ממש נעים. היא רצתה דווקא לשבת בפנים. סליחה? מה, אנחנו בני 37 שנשב כמו זקנים בפנים, בכלוב, בחודש מאי? היא שאלה אם יש סחלב חם. המלצר ואני הסתכלנו עליה כמו מטורפת. סחלב במקום יוקרתי כמו דובנוב? במקום שמגישים קאוויאר וסושי? המלצר זרק בי מבט של רחמים. הידקתי את שיניי וניסיתי לפתח שיחה על הריבית במשק, שלאחרונה הנגיד הארור כל הזמן מוריד אותה, ואדם נורמלי לא יכול לקבל כלום על החסכונות שלו בבנק!

 היא לא הגיבה על זה, אלא פתחה בשיחה משעממת על שיווק איזה מוצר אידיוטי בשם "פרוטק", שהולך להיות המילה האחרונה בריפוי כאב גרון במקום אנטיביוטיקה, ושהיא אחראית לשיווק שלו בחברה שבה התחילה לעבוד לאחרונה, ושהמוצר הזה שעשוי על טהרת צמחי רפואה, הולך לעורר מהפכה בשוק התרופות , ואף אחד לא ייקח יותר אנטיביוטיקה, אלא יקנה רק את זה, מוצר נהדר של חברת "ד'ר אלטמן". מעניין את התחת שלי! חשבתי שאני משתגע משעמום!

ספרתי את הדקות וברגע המתאים פיהקתי פיהוק ענק בלי לטרוח להסתיר אותו. התנצלתי שאני עייף נורא כי כל הלילה לא ישנתי, ושאני חייב לתפוס איזו שינה, כי מחר יש לי ישיבה על הבוקר ואני חייב לעשות מצגת שעוד לא התחלתי. עזרתי לה לתפוס מונית ועליתי על ה"פורד פיאסטה" שלי, כשאני מפטיר חלושות "נהיה בקשר". היא טרקה את דלת המונית ולא טרחה לענות. ועכשיו , 7 שנים אחרי כן, היא רוצה לשחזר את הדייט הזה. מצבה כנראה מיואש לגמרי....

סיכמנו שנשחזר את הדייט על כל פרטיו ואחר כך נברר למה זה לא הלך. לי זה ברור למה זה לא הלך. היא פשוט נקבה אנטיפטית ומשעממת ברמות. אבל בסדר, היא כל כך ביקשה, לא יכולתי לסרב. טוב, אני מחכה כאן בחניון של "דובנוב" כבר רבע שעה עד שהגברת מואילה להופיע, אפילו בלי התנצלות! ואם זה לא מספיק, היא  נועצת בי מבט ירקרק לגלגני ושואלת – "אתה אורי?". "ברור!", אני עונה לה, נעלב קצת. אפשר לחשוב כמה השתניתי ב-7 שנים! היא דווקא לא השתנתה בכלל. נשארה פצצת-על, אני לא מבין איך זה יכול להיות, אלא אם עשתה ניתוחים.

אנחנו צועדים לכיוון "צוותא", וכאילו לא השתנה כלום, שוב יש שם הופעה של שנסונים צרפתיים. באולם קור מזעזע! מה הם התחרפנו שם? אנחנו בחודש מאי, זה רשמית עדיין חורף! אני שואל אותה אם קר לה, והיא עונה בעליזות שלא, ממש בסדר לה, ממש נעים. כל ההופעה אני כל כך קפוא שאני לא יכול לדבר בכלל. ליבי דווקא צוחקת ונהנית מכל רגע. היא מתרפקת עליי ואני מרגיש חמימות נעימה. "הו, אתה עדיין עם ה'ארמאני קוד' !", היא מציינת בהערכה. "מתה על הריח הזה!".

אנחנו יוצאים מההופעה ולא מפסיקים להחליף חוויות איזה יופי היה, כמה השירים הצרפתיים רומנטיים! אנחנו מזמזמים את השיר "עלי שלכת" ומתיישבים ב"דובנוב". "נשב בפנים, נכון?", אני אומר. "קר נורא!". "לי דווקא לא קר, אבל בסדר, איך שאתה רוצה", היא אומרת. אני שומע את עצמי אומר פתאום – "לא, אם את רוצה בחוץ, נשב בחוץ, ואם תחבקי אותי, לא יהיה לי קר". היא צוחקת. ב-3 לפנות בוקר היא אומרת שהיא חייבת לחזור, כי מחר יש לה ישיבה חשובה.

אני מרגיש שהיה דייט נהדר. "מה את עושה ביום שישי?", אני שואל אותה, כשאני מלטף את זרועה. "נהיה בקשר", היא ממלמלת, כשהיא מתניעה את ה"הונדה סיביק" שלה. ורק אז נופל לי האסימון. אני חוסם את דרכה בגופי, מנופף בידיי נואשות. היא עוצרת ופותחת את החלון מביטה בי בתמיהה. אני פותח את דלת המכונית ומתיישב לידה. אני מסתכל ישר לתוך עיניה ואומר משהו שלא חשבתי שאגיד בחיים שלי לבחורה: "אני ממש מצטער שהייתי כזה חרא בדייט שלנו לפני 7 שנים". שתיקה. טוב, היא לפחות לא זורקת אותי החוצה. "ליבי, אני פונה ללב שלך", אני ממשיך באומץ. "תני לי הזדמנות, ואני מבטיח לך שלא תצטערי!".

אני מתחיל לראות קצה של חיוך אצלה. "לא יודעת", היא אומרת באותו טון לגלגני שלה. "כדאי לי?". אני עושה מאמץ עילאי. מעולם לא עשיתי מאמץ כזה קודם. אני מזיל דמעה קטנה. "אני מבטיח לך שיהיה לך כדאי!", אני לוחש. "את יודעת שאני משתמש היום רק ב'פרוטק' ולא נוגע בכלל באנטיביוטיקה יותר?" וזה עובד. אנחנו קובעים ליום שישי!